עיון קצר באגדה

במימרה מביע רבי אבהו שתי הסתייגויות: האחת, ממצב בו דיין יחיד פוסק על פי דין תורה, גם אם נעשה הדבר בהסכמת שני הצדדים. השנייה, מהסתמכות על שיקול דעת במקום בו ניתן לשפוט על פי דין תורה.

השימוש בצירוף 'מפני ש' מצביע על קשר סיבתי בין עמדתו של ר' אבהו לבין הפסיקה ההילכתית בדבר אחריותו של הדיין הטועה. 'גסות דעתו' של הדיין, אשר ההין להסכים לשפוט יחידי על-פי דין תורה אף שבפועל שפט על-פי שיקול דעתו, מעידה על כך שבגאוותו לא הבחין בטעותו. בנוסף, משום שהתבסס על שיקול דעת, טעה וגרם עוול לאחד הצדדים הוא נדרש לפצותו.

אפשר שהעמדה המובאת משמו של ר' אבהו מתבססת על האמור במשנה[1] המבחינה בין מומחה לבית דין שטעה לבין מי שאינו מומחה לבית דין וטעה. הדיין שטעה ודן על-פי שיקול דעת כמוהו כמי שאינו מומחה לבית דין. סביר להניח שר' אבהו פוסק על פי רוח האמור במשנה זו, אולם נוסח הדברים נועד להבליט ולהעצים את הביקורת כלפי הדיין.

מילות מפתח: דיין יחיד – הגיס דעתו

[1] 'מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו, דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טמא את הטהור וטהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו - ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם' (משנה, בכורות פ"ד מ"ד).