סימון האגדות בגמרא

עיון קצר באגדה

המשנה[1] דנה בעשרת השבטים 'שאינן עתידין לחזור' והכוונה היא לארץ ישראל. האגדה עוסקת ברובה בעשרת השבטים. שלושה חלקים בה: הראשון עוסק במקומות אליהם גלו ישראל; השני מדרש על גלויות שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה; החלק השלישי דן בחזרה מן הגלויות.

חלק א' – גלויות ישראל ויהודה (שורות 1-5)

לפי רבי שמואל בר נחמן הוגלתה ממלכת ישראל[2] לשלושה מקומות: האחד, לפנים מנהר הסמבטיון, כלומר מקום שבפועל אין מקומו ידוע; השני, לדפני[3] באיזור אנטיוכיא; השלישי למקום שירד עליו הענן וכיסהו, כלומר אף מקום זה הוא נסתר ובלתי ידוע. נראה כי המקומות המופלאים הבלתי ידועים נועדו לאשש את הכתוב במשנה ש'אינן חוזרין'.

חלק ב' – גלויות השבטים שמעבר לירדן (שורות 6-9)

לדברי בעל האגדה השבטים ראובן, גד ומחצית מנשה גלו לשלוש גלויות בדומה לישראל, ולאישוש הובא הפסוק 'בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ' (יחזקאל כ"ג ל"א). הפרק ביחזקאל מדבר על דמיון במעשיהן שתי אחיות המסמלות את ישראל ואת יהודה[4], ובפסוק נאמר שגם העונש יהיה זהה. 'כוֹסָהּ', כוס התרעלה, כלומר העונש יינתן ל'אחות' שהלכה באותה הדרך. באגדה אין הפסוק מוסב על יהודה.

חלק ג' – החזרה מהגלויות (שורות 10-17)

החלק נפתח 'וכשהן חוזרין הן חוזרין משלש גליות', ולכאורה ניתן להניח כי מדובר בשבטי ראובן, גד ומחצית מנשה, אך מתוך ההמשך מובן כי עשרת השבטים הם שיחזרו משלוש הגלויות.

את ההבטחה שיחזרו מאשש בעל האגדה בפסוק 'לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם' (ישעיהו מ"ט ט').

הוא חילק את הפסוק לשלושת אבריו:

- 'לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ' זו הגלות שלפנים מנהר סנבטיון.

- 'לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ' זו הגלות שעליה ירדן הענן.

- 'עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם' זו הגלות בדפני שבאנטיוכיא.

בכל אבר נאמר פועל שמובנו חזרה מהגלות: 'צֵאוּ', 'הִגָּלוּ' ו'יִרְעוּ'.

באופן זה תומך המדרש בהשקפתם של רבי אליעזר ורבי שמעון בן יהודה איש אבוס, שעשרת השבטים עתידים לחזור, ולא בדעתו המנוגדת של רבי עקיבא שאמר: 'מה היום הולך ואינו חוזר אף הן (אינן חוזרין) [הולכין ואינ]ן חוזרין'[5].