|
עיון קצר באגדה
האגדה מתייחסת למשנה הדנה בגורלם של עשרת השבטים לעתיד לבוא[1]. רבי עקיבא הסכים עם הקביעה שאין הם עתידים לחזור לעתיד לבוא, ואילו רבי אליעזר חלק עליו[2].
האגדה התנאית[3] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא ובין רבי שמעון בן יהודה.
רבי עקיבא אמר כי לעשרת השבטים אין חלק בעולם הבא, והם לא יעמדו לדין בעתיד, בעת תחיית המתים. לאישוש דעתו הביא את הפסוק 'וַיִּתְּשֵׁם יְהֹוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה' (דברים כ"ט כ"ז). הוא הדגיש את הסיפא 'כַּיּוֹם הַזֶּה', כשם שהיום עובר ואינו חוזר, אף עשרת השבטים לא יחזרו בעתיד.
רבי שמעון בן יהודה חלק עליו והתמקד באותו הפסוק על אותן המילים 'כַּיּוֹם הַזֶּה', אלא שקשר זאת למעשיהם של עשרת השבטים. 'אם היו מעשיהן כיום הזה אינן חוזרין ואם לאו חוזרין הן'. משמע אם יתמידו בדרכם הרעה[4] אכן זה יהיה עונשם, ולא יחזרו לעתיד לבוא, אולם אם ישנו דרכם יזכו לעולם הבא ויעמדו בדין בעתיד.
[1] משנה, סנהדרין פ"י מ"ג. לפי סידור ההלכות בתלמוד הירושלמי זו המשנה החמישית.
2 במקבילה בתוספתא מוזכרת דעתו של רבי. על מגוון הדעות הנזכרות במשנה ובתוספתא ראו עלי תמר על המקום.
[3] הדוברים בה תנאים, וכמו כן מופיעה מקור תנאי, בתוספתא.
[4] בדברים כ"ט מתוארת הדרך הרעה שנקט עם ישראל, וניתן להניח כי הדובר מכוון בדבריו למעשים אלו, אך קושר אותם למעשי עשרת השבטים.
|
