|
עיון קצר באגדה
האגדה התנאית[1] מתייחסת לחלק המשנה הקובע כי לאנשי סדום אין חלק לעולם הבא[2]. אולם בעוד שבמשנה נאמר כי הם ראויים לעמוד בדין לעתיד לבוא, כלומר בתחיית המתים, קבע בעל האגדה בניגוד למשנה ואמר כי אנשי סדום אינם ראויים לעמוד בדין לעתיד לבוא[3].
לאישוש המימרה הובאו שני מדרשים על אותו הפסוק 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהֹוָה מְאֹד' (בראשית י"ג י"ג).
מדרש ראשון (שורות 5 – 6)
הוא בנוי על צמדי מילים בפסוק; התואר 'רָעִים וְחַטָּאִים' מציין את עונשם בעולם הזה, ו'לַיהֹוָה מְאֹד' לעתיד לבוא.
מדרש שני (שורות 7 – 11)
המדרש מתבסס על שלוש העבירות החמורות ביותר, שהן בבחינת 'יהרג ואל יעבור'[4].
- 'רָעִים' מתאר את יחסם זה לזה;
- 'חַטָּאִים' הם עוברים על איסור גילוי עריות;
- 'לַיהֹוָה' הם עובדים עבודה זרה;
- 'מְאֹד' הם עוסקים בשפיכות דמים.
[1] המקבילה מצויה במקור תנאי.
[2] משנה, סנהדרין פ"י מ"ג.
[3] ראו קורבן העדה על המקום.
[4] ראו בבלי, סנהדרין עד ע"א. דברי חכמים בסוגיא מחייבים את היהודי. תמוה שבחרו להדגיש את חטאיהם של אנשי סדום דווקא בעבירות אלו.
|
