|
עיון קצר באגדה
האגדה נפתחה בדברי יהודה בן רבי חייא הגדול ורבי שטענו כי משך הזמן בו נמצאים בגיהנום הוא שנים עשר חודשים. בעל האגדה תיאר מה עוברים אלו הנדונים להיות בגיהנום בזמן זה.
האל מטיל עליהם צרה, אפשר שהיא גופנית כגרד, אחר כך מעבירם למקום חם, והם משמיעים קריאות שמחה, אך הוא מעבירם לשלג, למקום קר, ואז הם משמיעים קריאות מצוקה. המעברים החדים ממצב נוח למצב של מצוקה גרמו להם סבל, ובמיוחד הקור[4].
לאישוש הדבר הובאו דברי דוד 'וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן' (תהילים מ' ג'), כביכול שמח דוד על שהעלוהו מבור רטוב וקר.
האגדה מסתיימת בשאלה רטורית של המספר, מדוע אין הרשעים מקבלים את הדין וחוזרים בתשובה, שהרי אז לא יסבלו. ותשובתו היא 'וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה' משלי י"ג א'), כלומר, הרשעים (הלצים) אינם שומעים את הגערה, אלא ממשיכים בדרכם.
[1] בן יהודה ג', ערך 'חכך', עמ' 1543. אפשרות נוספת 'רעה גדולה' (בן יהודה ג', 'חכך' שם).
[2] סוקולף, ערך 'הוי', עמ' 160. ליברמן, הירושלמי כפשוטו, עמ' 83.
[3] סוקולף, ערך 'ווי', עמ' 169.
[4] ראו עלי תמר (על המקום) שהאריך בהסברו ההפוך להסברו של ערוך השלם.
|
