סימון האגדות בגמרא

עיון קצר באגדה

באגדה קודמת נמסרה דרשת פסוק ממנה עלה כי אין דעתו של הקב"ה נוחה מקביעת חכמים בדבר אלו שאין להם חלק לעולם הבא. באגדה זו מימרה ברורה וחדה השוללת את הכתוב במשנה,[1] 'כולהם יש להם חלק לעולם הבא'.

כדי לאשש דעתם דרשו את הפסוק 'לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי: מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי' (תהלים ס' ט' – י').[2] הדורשים מדגישים את השייכות 'לִי' המופיעה מספר פעמים בפסוקים, ורואים בכך אמירה של האל כי הוא הקובע לגבי הנזכרים במשנה. הם חיזקו את עמדתם בהצגת קשר בין 'לִי גִלְעָד' למלך אחאב, בין 'וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי' לירבעם בן נבט לאפרים ובין המלך מנשה ל'וְלִי מְנַשֶּׁה'.

נראה כי האגדה משקפת תפיסת עולם לפיה על החכמים לעסוק בחיים בעולם הזה, לקבוע הלכות מעשיות ומוסריות בעולם המציאות, בחברת בני האדם,  ולא להתערב בגמול הניתן בעולם הבא, רשותו הבלעדית של האלוהים.