סימון האגדות בגמרא

עיון קצר באגדה

האגדה מתייחסת למשנה העוסקת במלכים ובהדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא מהיבט מפתיע, בת קול משקפת את אי שביעות רצון האל מקביעתם של חכמים.

באגדה שני חלקים:

חלק א' – הסתייגות מקביעת המשנה (שורות 1 – 7)

הסיפור נפתח בשמותיהם של האמוראים רבי חנניה ורבי  יהושע בן לוי. שניהם בני הדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל, הראשון ראש ישיבת ציפורי, ושני ראש ישיבת לוד. נמסרה בשמם אמירה משותפת המצביעה על הסכמה בין חכמי הצפון והדרום. האמירה מתייחסת למשנה 'שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא'.[2]

הם פתחו בתיאור קצר של אופן קביעת 'בשעה שנמנו ואמרו':

- 'בשעה' מציינת את הזמן, את המועד בו נקבעה המשנה, אולם יש בה גם מימד דרמטי, שכן באותה השעה גם התברר כי דעתו של הקב"ה אינה נוחה מקביעתם.

- 'נמנו' משקפת את דרך עבודתם של חכמים, שהצביעו על הצעת ההלכה וקיבלו או דחו אותה על פי הרוב. [3]

- 'אמרו' היא הכרזת הקביעה.

התנגדות האל לקביעת החכמים נעשתה באמצעות בת קול שקראה את חלקו הראשון של הפסוק: 'הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי וּמַה יָדַעְתָּ דַבֵּר' (איוב ל"ד ל"ג).

הפסוק נאמר על ידי אליהוא לאיוב, ויש בו תוכחה כלפיו. חלקו הראשון 'הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ' – גערה על איוב שסבר כי כי האל ישלם שילומין וחליפין לפי דבריו; חלקו השני 'כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי' – המשך הנזיפה לאיוב שסבר כי כי הוא זה שיבחר את גורלו ולא האל; חלקו השלישי 'וּמַה יָדַעְתָּ דַבֵּר' קריאה לאיוב להשיב לו לאליהוא על דבריו.[4]

המדרש מעביר את התוכחה שבחלקו הראשון של הפסוק כלפי החכמים אשר קבעו את המשנה. לשון השאלה שבפסוק דוחה את סברתם כי שלושת המלכים וארבעת ההדיוטות יקבלו גמולם מהאל.

שני חלקי הפסוק האחרונים אוחדו יחדיו; החלק 'כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי' חוזר על נאמר קודם לכן בנימת שאלה שיש בה מן הדחייה, וכי מה סברו חכמים, שהם יבחרו את העונש או אולי את הנענשים ולא האל. הסיום 'וּמַה יָדַעְתָּ דַבֵּר' נתפס כאירוניה או כזלזול, מה החכמים יודעים, ולכן דחית הבנתם בנושא.

אפשר כי בתקופה האמוראית חשו אי נוחות בכך שחכמים בתקופה התנאית לקחו על עצמם אחריות לקביעת עונש לעולם הבא ולא הותירו זאת לאל.

חלק ב' – הניסיון לקבוע כי לשלמה המלך אין חלק לעולם הבא[5] (שורות 8 – 14)

בחלק זה מובאת דוגמא לניסיון כושל של חכמים שלא עלה בידם לצרף את שלמה המלך לרשימת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא.

מובאות שתי סיבות לאי הצלחתם של חכמים לקבוע כי גם שלמה המלך לא יזכה לחלק לעולם הבא. האחת תחנוניו של אביו, דוד המלך, השנייה, אש פלאית שיצאה מבית קדש הקדשים,[6] ליחכה סביב החכמים ובודדה אותם. אפשר כי מקור האש באה לרמוז על הזכות שיש לשלמה בבניית בית המקדש. 

לחיזוק אי רצונו של האל לקבל את קביעתם של החכמים מובא סירובו לקבל את תפילות החכם הדר עילה, אף כי תמיד תפילותיו מתקבלות.

כאמור, חלק זה בא להמחיש את התנגדותו של האל לקביעת החכמים. לכאורה יש מקום לשאלה מדוע לא התערב קודם לכן, אך אפשר כי לא התערב אחרי שהחכמים נמנו וגמרו, אולם כל עוד ההחלטה לא נפלה התערב.[7]