עיון קצר באגדה
המשנה[7] קבעה כי כי גחזי אין לו חלק בעולם הבא. האגדה המרחיבה את הסיפור המקראי מתייחסת לדמותו ומצביעה על חסרונות משמעותיים באופיו.
פתיחה (שורות 1 – 3)
הסיפור נפתח בהצהרה כי גיחזי הוא אדם גדול בתורה, דהיינו, אדם חכם, בעל עומק סברה היודע לסמוך טעמי תורה שבע"פ על מדרשי המקראות.[8] אולם מיד מציין בעל האגדה את שלושת חסרונותיו: עין צרה, פרוץ בערווה ואינו מודה בתחיית המתים. אפשר כי דווקא גדול בתורה ראוי לעונש על חסרונות קשים אלו, שלא יהיה לו חלק לעולם הבא
באגדה שלושה חלקים, כל חלק מוקדש לחיסרון אחד, וכל אחד מהם נפתח בציון שמו של חיסרון שיתואר.
חלק א' – בעל עין צרה (שורות 4 – 13)
עינו של גיחזי הצרה ברבו הנביא אלישע. בעת שאלישע שקד על לימוד התורה והפצתה, ישב גיחזי על פתח המקום בו למד אלישע ולימד. התלמידים אשר ראו כי הוא לא נכנס פנימה, הלכו בדרכו. המספר משוכנע כי גיחזי גרם לכך, שכן ציין כי לאחר שהתרחק מהפתח, התמלא המקום בתלמידים רבים. לאישוש ריבוי התלמידים הובא הפסוק 'וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ' (מלכים ב' ו' א').[9]
חלק ב' – פרוץ בערווה[10] (שורות 14 – 29)
היות גיחזי פרוץ בערווה מתבססת בתחילה על השוואה בינו לבין רבו אלישע. האישה השונמית אמרה על אלישע '.. הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד' (מלכים ב' ד' ט'), והמספר מאשש את היות גיחזי פרוץ בערווה בעזרת דברי אמוראים:
- רבי יונה התייחס לפסוק וציין כי אלישע היה קדוש, אבל לא כן היה גיחזי (שורה 18).
- רבי אבון התייחס לקשר עם האישה השונמית ואמר שאלישע לא הביט בה, ומכאן משתמע שגיחזי הביט בה (שורה 20).
- חכמי קיסריה אמרו כי לאלישע לא היתה טיפת קרי על בגדיו או על מצעיו,[11] ומכאן משתמע שלא כן היה אצל גיחזי (שורה 22).
- רבי יוסי בן חנינה טען כי כשהדף גיחזי את האישה '...וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ ...' (מלכים ב' ד' כ"ז) לא שמר על כבוד האישה אלא דחפה כשידו בין דדיה (שורה 29). דרך זו זו לא היתה הכרחית, לכן משקפת לא רק הרהורים אלא גם מעשה בפועל.
חלק ג' – לא מודה בתחיית המתים (שורות 30 – 44)
החלק נפתח ב'את מוצא', ביטוי המלמד כי הדברים שיסופרו נשענים על הכתוב במקרא.[12]
אלישע אמר לגיחזי: 'וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר' (מלכים ב' ד' כ"ט). אך בעל האגדה מספר כי בניגוד להוראתו הוא פתח בשיחה עם אדם שפגש. ההלך שאל 'מאיין לאיין גיחזי', שאלה המביעה פליאה על מעשהו.[13] גחזי טען שלהחיות מתים הוא הולך, הוא בכוחו. האיש השיב לו כי רק האל עושה זאת כפי שכתוב: 'יְהֹוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל'
(שמואל א' ב' ו'). לאחר ששמע גיחזי את דברי האיש חזר על עקבותיו. פעמיים חוזר באגדה ההיגד שגיחזי לא הלך למלא את ההוראה וחזר, דבר המלמד על החלטה נחרצת שהגיע אליה לאחר השיחה עם האיש.הסיפור מסתיים בדברי אלישע לגחזי: 'אנא ידע אילו הוה דמיך לא הוה מיתער על ידך'. במילים אלו מבטא אלישע כי גיחזי אינו ראוי להיות שליחו של האל לעשות זאת, שכן ביקש לזקוף את המעשה לעצמו.
שלושה חסרונות נמנו; שני הראשונים הם תולדה של אופי לא מוסרי, של אי שליטה ביצריו, החיסרון האחרון כפירתו בתחיית המתים מעיד על דחיית אחד הרעיונות החשובים בתפיסת חז"ל.
[1] חכם בעל עומק סברא היודע לסמוך טעמי תורה שבע"פ על מדרשי המקראות. (ליברמן, תוספתא כפשוטה ח', עמ' 761(.
סוקולוף, ערך 'תרע','תרעה', עמ' 592 - 593.[2]
סוקולוף, ערך 'סחן', עמ' 372. [3]
סוקולוף, ערך 'שזג', עמ' 543.[4]
[5] סוקולוף, ערך 'כד', 'כדי', 'כיד', עמ' 250.
המקבילות הן לשורות 14 – 30. [6]
משנה, סנהדרין פ"י מ"ב.[7]
[8] ליברמן, תוספתא כפשוטה ח', עמ' 761.
331 לפסוק אין קשר למסופר באגדה. רש"י ורד"ק מביאים את הפשט וגם את ההקשר באגדה.
332 לחלק זה ישנן מקבילות: ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כד, ו עמ' תקנט –תקס; ירושלמי, יבמות פ"ב דף ג ט"ד\ה"ד עמ' 838; בבלי, ברכות י ע"ב.
אמתו של רבי שמואל בן רב יצחק מאשרת את דברי חכמי קיסריה על אלישע (שורות 23 – 25). [11]
334ראו מכילתא דרבי ישמעאל (הורוביץ), מסכתא דעמלק פרשה א' עמ' 178, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטיין) בשלח טו א עמ' 74.
ליברמן, תוספתא כפשוטה ה', עמ' 1292.[13]
|