סימון האגדות בגמרא

עיון קצר באגדה

האגדה נפתחת בפסוק 'וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה...' (במדבר כ"ה ו'). במקרא האיש הביא את האישה המדיינית לעיני כל, ובכך הביע ללא מילים את תלונתו כלפי משה. בעל אגדה לא הסתמך על הבנת הקורא והסביר כי הביטוי ' לְעֵינֵי מֹשֶׁה'  כוונתו לעקוץ את משה בחריפות בתוכו וכדי להבהיר זאת הוסיף את הדברים, שלכאורה, אמר לו האיש מישראל:[3] 'אין צפורה מדינית ואין טלפיה סדוקות. זו טהורה וזו טמיאה'. אמירה זו חריפה שכן היא מציגה את נקודת התורפה של משה הקובע איפה ואיפה כלפי נשים מדייניות. אשתו המדיינית צפורה 'טהורה' ואילו האחרות טמאות. המספר בחר לדמות את ההבדל בדימוי הלקוח מדיני הבהמות הטהורות המותרות לאכילה, ואלו הטמאות האסורות,[4] דינים הידועים לכל בתקופתו של המספר. משה לא השיב,[5] הרגע הדרמתי אינו מתפוגג.

הפתיחה מוסרת את הרקע לסיפור העלילה של האגדה מבחינת הזמן - ביצוע הצו להרוג את הנצמדים לפעור, המקום – מול משה, ויש להניח כי ליד אוהל מועד, והקונפליקט העיקרי – האם לאור האשמה שהוטחה במשה יבוצע הצו.

המשכה של האגדה מתרכז בפנחס בן אלעזר ובדרך שבה פתר את הקונפליקט. בעל האגדה, שהוא מספר יודע כל, בונה את דבריו על שלושה צמתים במעשה פנחס: האחד, המתרחש בנפשו נוכח דברי ישראל החוטא למשה, השני; תכנונו הערמומי של פנחס לנקום את הפגיעה במשה; השלישי, הנקמה וביצוע הצו.

א – המתרחש בנפשו של פנחס (שורות 8 – 13)

בספר במדבר נאמר 'וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן...' (במדבר כ"ה ז'). בעל האגדה מתאר תמיהה המלווה בכעס 'איכן הם האריות', כלומר, היכן הם גיבורי ישראל שלא קמו להגן על כבודו של משה. הוא מכוון דבריו לשבטים יהודה, דן ובנימין  בהזכירו את תארי הגבורה שניתנו להם: 'גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה' (בראשית מ"ט  ט'), 'דָּן גּוּר אַרְיֵה' (דברים ל"ג כ"ב) ו'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' (בראשית מ"ט כ"ז). שאלתו הפנימית נותרה ללא מענה, ולכן הוא עובר לצומת הבא, לתכנון הנקמה כדי לשמור על כבוד משה.

ב – התכנון הערמומי (שורות 14 – 22)

'מיד' לאחר שראה כי כל גיבורי ישראל אינם עושים דבר 'עמד פנחס מתוך סנהדרין שלו'. המספר מתאים את התיאור לתקופתו, ובדרך אנכרוניסטית זו טען כי פנחס יצא למעשה לפעולה מתוך סנהדרין שלו. אמירה מעין זו עשויה לעמעם כי החלטתו אישית, אלא לרמוז כביכול נפלה בסנהדרין קטנה שלו, וכל פעולתו תהיה על פי חוק.

הוא לקח את הרומח, הסווה אותו בבגדו והגיע לפתח. אין מוסבר מהו הפתח, מה עוד שברור כי דברי האיש מישראל נאמרו קבל עם ועדה, לכן נראה כי אף כאן המספר מתאר מעין מקום בנוי בו נמצא החוטא. שאלת השומרים 'מאיין ולאיין פינחס' היא צורת שאלה שהיתה רגילה כשראו אדם נהוג באופן מפתיע.[6] הוא משיב: 'אין אתם מודין לי ששבטו של לוי אצל שבטו שלשמעון בכל מקום'. על פי התשובה משה משבט לוי שבוי בידי בן שבט שמעון, ההיתר להיכנס בהבנה כי הפרושים התירו זאת, שוב דרכו האנכרוניסטית, של המספר שנועדה להקל על המאזינים או הקוראים בזמנו.

ג – הנקמה וביצוע הצו (שורות 23 – 42)

מעשהו של פינחס הובא בתורה בפסוק אחד: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם

אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר כ"ה ז' – ח'). לאחר המעשה נאמר כי האלוהים ראה את מעשהו של פינחס בחיוב: 'וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ה י' – י"ג).

בעל האגדה הרחיב התיאור תמיכת האלוהים במעשה על ידי הצגת חמישה ניסים אשר נעשו לפינחס תוך כדי המעשה וסייעו לו בהריגת החוטאים.

הנס הראשון – 'דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך זה לזה.'

דרכם של אנשים כי יפרשו ויברחו למראה מי שעומד להורגם, אך הם נותרו דבוקים זה לזה. ייתכן כי המספר רצה לרמוז שנמצאו  במצב אינטימי של יחסי אישות ולא יכלו לפרוש זה מזה.

הנס השני – 'כיוין את הרומח כנגד הקיבה שלה כדי שתהא זכרותו נראית מתוך קיבה שלה'

הרומח פגע בהם באופן כזה שכל הרואים יכלו להבין כי עסקו באקט מיני. המספר אף מנמק כי הדבר חשוב על מנת שלא ילעיזו על פינחס כי היה שותף למעשה.

הנס השלישי – 'סתם המלאך את פיהן ולא היו יכולין לצווח.'

אפשר כי נס זזה נועד למנוע רגשי רחמים על המוצאים להורג. ואפשר כי לא צווחו לבני מואב ושבט שמעון כדי שיצילום.[7]

הנס הרביעי – 'לא נשמטו מן הזיין אלא עמדו במקומן.'

פתח הדקירה לא התרחב, ולכן הם לא נשמטו מעם הרומח. אפשר כי נס זה נועד ל'הקפיא את התמונה', כדי שלא תיראה בחטף אלא תיחרת בזכרון האנשים.

הנס החמישי – 'הגביה לו המלאך את השקוף כדי שיצאו שניהן בין כתיפיו.'

המשקוף גבה והם כביכול נתקעו בין שני הלוחות האנכיים. נס זה מציג קבל עם ועדה את המעשה שעשו ונותן לפינחס את הכוח להשליכם.

חמשת הניסים הראשונים מבליטים כי פנחס פגע בהם בשעת המעשה, בלעדי הניסים לא יכול היה להוכיח זאת. באופן זה נועדו הניסים לדחות אפשרות ערעור על המעשה, שכן צדקתו מוכחת על ידם.

הנס השישי – 'ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה.'

בתורה נזכרת עצירת המגפה: 'וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', המספר הרחיב, תיאר מעין פעולה מאגית מהירה אותה עושה פינחס. הוא משליך את 'הנגף', ומיד מתפלל. בזכותו נעצרה המגפה.

סיכום – דמותו של פנחס על פי האגדה

פנחס מצטייר באגדה כאדם איכפתי, דואג למשה וכואב את ביזיונו. בפעולותיו ניכרת ערמומיות כהסתרת הנשק והתשובה המחוכמת שאיפשרה לו כניסה למקום. על פי האגדה התנאית תמיכת האל במעשיו ברורה. אולי היא משקפת מציאות החיים שה ישנה תמיכה בקנאים, ואפשר כי זו עמדת המספר בלבד.