header2

הלכה ב – המשך ישראל ובעל פעור

אגדה ד – דף כח ט"ד עמ' 1322

תרגום

כתוב

"ויחר אף י'י בישראל ויאמר י'י אל משה קח את כל ראשי העם      והוקע אותם לי'י נגד השמש".

אמר לו.

הושב את ראשיהם דיינים עליהם

ויהיו הורגים בחוטאים נגד השמש. 

זה הוא שכתוב

"ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים     לבעל-פעור".

כמה הם שופטי ישראל.

שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות.

שרי אלפים שש מאות.

שרי מאות ששת אלפים.

שרי חמשים שנים עשר אלף.

שרי עשרות ששים אלף.

נמצאו שופטי ישראל שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות.

אמר להם.

כל אחד מכם יהרוג שניים.

נמצאו הרוגים חמש-עשרה ריבוא ושבעת אלפים ומאתים.

האגדה

1   כת'

2   "ויחר אף י'י ביש' ויאמר י'י אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לי'י נגד השמש".

3   אמ' לו.

4   הושב את ראשיהם דיינים עליהם

5   ויהיו הורגים בחטאים נגד השמש.

6   הדא היא דכת'

7   "ויאמ' משה אל שופטי יש' הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל-פעור".

8   כמה הם שופטי יש'.

9   שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות.

10 שרי אלפים שש מאות.

11 שרי מאות ששת אלפים.

12 שרי חמשים שנים עשר אלף.

13 שרי עשרות ששים אלף.

14 נמצאו שופטי יש' שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות.

15 אמ' לון.

16 כל חד מינכון יקטול תריי.

17 נמצאו הרוגין חמש-עשרה ריבוא ושבעת אלפים ומאתים.

עיון קצר באגדה

לפי המקרא נצמדו בני ישראל לפולחן בעל פעור, לכן נאמר: 'וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהֹוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהֹוָה מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר' (במדבר כ"ה ג' – ה').

האגדה מתייחסת לסיפור המקראי ומרחיבה אותו.

בפתיחה (שורות 1 – 7) תואם המסופר לכתוב במקרא. משה קיבל צו (פס' ד') שממנו ניתן להבין כי עליו להוקיע את ראשי העם, אולי כי לא השכילו להנהיגו כראוי. אולם בעל האגדה מפרש בעזרת הפסוק הבא אחריו כי לא שופטי ישראל יוקעו, אלא עליהם הטיל משה להוקיע את העובדים לבעל פעור, כלומר להורגם.[1]

 

בהמשך (שורות 8 – 14) מונה בעל האגדה את שופטי ישראל על פי חישוב מספר שרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות לכלל ישראל.[2]

בסיום (שורות 15 – 17) מובא הצו שציווה על כל אחד משופטי ישראל להרוג שניים מהאנשים שעליהם הוא מופקד: 'כל חד מינכון יקטול תריי'. ההוראה אינה נזכרת כלל במקרא והיא תמוהה.[3]



[1] בפס' ד' נאמר לקחת את ראשי העם ולהוקיעם, ובפס' ה' משה מצווה על השופטים להעניש את החוטאים. למעשה, כפשוטו עקף משה את צו האל. בעל האגדה השתמש בפסוק השני כדי לפרש את הראשון, דבר המלמד על אפשרות הבנה אחרת. פרשנותו באה ליצור הרמוניזציה בין הצו לבין דברי משה. מן הראוי לציין כי כך מפרש רש"י את שני הפסוקים.  

ראו מקבילה לפירוט של מספר השופטים בירושלמי, סנהדרין פ"א דף יט ט"ג'/ה"ו עמ' 1273.[2]

[3] הרמב"ן בפירושו לפסוק 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר' הציג קשיים בהבנת הוראת משה כמסופר באגדה.

קורבן העדה (על המקום) מפרש כי בפסוק נאמר 'אִישׁ אֲנָשָׁיו', ומיעוט הרבים הוא שניים. אפשר שכוונתו לומר כי משה הורה להם להסתפק בהריגת שניים בלבד.

 

סוגה

סיפור ומדרש

מונחי דיון

כתיב

הדא הוא דכתיב

חכמים

מושגים

עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

רמב"ן,  פירוש במדבר כ"ה ה'