|
עיון קצר באגדה
המשנה קבעה כי 'שלושה מלכים ... אין להם חלק לעולם הבא...' ומנשה אחד מהם. רבי יהודה טען כי למנשה יש חלק לעולם הבא כיוון שהאל שמע תפילתו, ואילו לטענת תנא קמא, האל אומנם נעתר לו והשיבו למלכותו אך לא השיב לו חלקו לעולם הבא.[8] האגדה עוסקת במלך מנשה, והיא נפתחת בשאלה 'וכי מה עשה מנשה', באותו הנוסח שבו נפתחו האגדות הקודמות על המלכים ירבעם, אחאב ואחז. בתשובה לשאלה מובאת אגדה ארוכה המרחיבה את הסיפור המקראי. באגדה שני חלקים; החלק הראשון עוסק במלך חזקיהו, אבי מנשה, והשני – במנשה.
חלק א' – האגדה על המלך חזקיהו (שורות 2 – 83)
בפתיחה מובהר כי הנושא הוא מנשה ולא חזקיה, לכן עולה השאלה מדוע מרחיב בעל האגדה בסיפורו על חזקיה. אפשר כדי להבליט את גודל חטאו של מנשה שרצח את אבי אימו כפי שיסופר בהמשך,[9] ואפשר שבעל האגדה הרחיב בדבריו על חזקיה כדי ללמד שאפשרות התשובה היתה פתוחה בפני חזקיהו ומנשה באותה המידה, שניהם נשענו על מסורת אבותיהם,[10] ואף על פי כן האב היה צדיק, ובנו היה רשע.
החלק הראשון נבנה משלוש יחידות המבוססות על דיאלוגים ובעלות נקודות מפנה מפתיעות.
יחידה ראשונה – ישעיהו מול חזקיהו (שורות 2 – 29)
היחידה מבוססת על הסיפור המקראי לפיו חלה חזקיה, הנביא ישעיהו בא אליו ומסר לו על מותו הקרוב. חזקיה התפלל לביטול רוע הגזירה, והאלהים נעתר לתפילתו והוסיף לו חמש עשרה שנות חיים.[11] פתיחת היחידה וסיומה (שורה 2 ו-29) לקוחים מהסיפור המקראי, וכל המסופר ביניהם אינו אלא מדברי המספר.
האגדה נפתחת ברגע דרמטי בו מבשר הנביא למלך: 'מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה' (מלכים ב' כ' א'). חלקו השני של הפסוק חוזר על אותה המשמעות של חלקו הראשון, ובעל האגדה דרש ייתור זה לשני העולמות, העולם הזה והעולם הבא, חזקיה לא יזכה לשניהם.
על זעקתו של חזקיה 'ולמה' ענה ישעיהו הנביא כי המלך חטא בכך שלא הוליד ילדים, שלא קיים את המצווה 'פרו ורבו'. חזקיהו נימק את מעשהו, הוא ראה שייוולד לו בן רשע,[12] לכן הקדים תרופה למכה ולא הביא בן לעולם.
הנביא הציע לחזקיה לשאת את בתו לאישה ולהוליד ממנה בן. בהצעתו הוא רוצה לעקוף את מה שחזה המלך. לתפיסתו בן שייוולד לאב, שהוא מלך צדיק, ולאם, בתו של נביא, יהיה צדיק. הבן עתיד להבנתו לרשת את המעלות של הסב ושל האב. לכאורה, הגישה הגיונית, אך הבן נולד רשע. לכן בעל האגדה קישר את הידיעה על הבן רשע ב- 'אף על גב', מילה המעידה כי צפוי היה שייוולד צדיק, אך המציאות הפתיעה והיתה שונה. ישעיהו הנביא נכשל ולחיזוק מובא הפסוק 'וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים'.[13]
הסיפור מעורר תהיות:
א. אם חזקיהו נענה לעצת ישעיהו והוליד בן, מדוע למרות הכל ייענש. תגובתו לישיעהו 'לא לך אני שומע' (שורה 14) מבהירה כי לפי ישעיהו אין מנוס מקיום הגזרה שנגזרה עליו.
ב. מימד הזמן בסיפור אינו ריאלי, שכן מחלת המלך, נבואת ישעיהו ומועד הולדת מנשה הם כמקשה אחת ההופכת את חטאו של חזקיהו ועונשו לבלתי מובנים.
תפנית דרמטית מתרחשת כשהמלך מעמיד מול הנביא, שליחו של האל ומוסר דבריו, את מסורת האבות כחזקה ומשמעותית יותר ואומר: 'אם ראית חלומות קשים או חזיונות קשים קפוץ לשלשה דברים ואת ניצול. ואילו הן. לתפילה ולצדקה ולתשובה' (שורות 18 – 19).[14] אישוש למסורת מובא בדרך המדרש על שני מקורות במקרא בהם נזכרים השלושה,[15] ומיד לאחר מכן
המלך מתעלם בדרמטיות מהנביא, מסב פניו ממנו ומתפלל ישירות לאל 'וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה' (ישעיהו ל"ח ב').
היחידה השנייה – חזקיהו מתפלל לאל (שורות 30 – 70)
במקרא נמסרת תפילתו של חזקיה: 'וַיֹּאמַר אָנָּה יְהֹוָה זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי...' (ישעיהו ל"ח ג'). אך ביחידה זו מרחיבים ארבעה אמוראים את תוכן תפילתו של חזקיה. ארבעתם דרשו את הכתוב במקרא 'וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל' (מלכים ב' כ' ב'). דבריהם בנויים באותו האופן: ציון ה'קיר' אליו הסב חזקיה פניו בתפילתו, כלומר, את מי ראה לנגד עיניו כאשר התפלל, ותפילתו שנמסרה בגוף מדבר.
א. רבי יהושע בן לוי – חזקיה פנה לקירה של רחב (שורות 31 -45)
רחב הצילה שני המרגלים, ובזכות מעשה ניצלו רבים. אבותיו של חזקיה קרבו גרים רבים,[16] ולכן ראוי כי בזכותם יינצל הוא היחיד ולא ימות.
ב. רבי שמואל בר נחמן – חזקיה פנה לקירה של השונמית (שורות 46 – 53).
האישה השונמית דאגה לאלישע הנביא, ובעבור מעשה זה ניצל בנה. אבותיו של חזקיה' עשו שבח' לאל, כלומר, בנו את בית המקדש,[17] ולכן ראוי כי הוא יינצל.
ג. רבי חיננא בר פפא – חזקיה פנה לקירות בית המקדש (שורות 54 -62)
האל קיבל תפילתם של רבים כאילו התפללו בבית המקדש, אותו בית מקדש שבנו אבותיו של חזקיה, לכן מן הראוי שיינצל.
ד. חכמים – הפנייה היא אל 'קירות ליבו' (שורות 63 – 70)
בתפילה זו בקשתו של חזקיה באה לו משום עצמו. הוא לא הכעיס את האל בכל רמ"ח אבריו, ולכן ראוי שהאל ייענה לתפילתו ולא ימות.
בעל האגדה עיצב את תפילותיו של חזקיה אליבא דברי האמוראים בהדרגה:
- מהצלה מוחשית של חיי אדם (רחב והשונמית) להצלה רוחנית (קירוב הגרים),
- מהצלת יחידים (המרגלים ואלישע) להצלת רבים (הגרים והמתפללים),
- מפניות למוחשי (דמויות מקראיות וקירות בית המקדש) ועד למופשט, למטארי (הלב),
- מתלות במעשי אבות ועד לתלות במעשי עצמו.
היחידה השלישית – האל נענה לתפילת חזקיה (שורות 71 – 83)
לפי הכתוב במקרא, עוד לפני שיצא ישעיהו מתחומי הארמון, כלומר, טרם התפרסמה נבואתו, הוא נקרא לנבא לחזקיה על כך שהאל נעתר לתפילתו: 'וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא העיר חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר יְהֹוָה הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ...' (מלכים ב' כ' ד' – ה').
היחידה השלישית מבוססת על המסופר ואת ציוויו של האל מרחיבה לדו-שיח בינו לבין הנביא. ישעיהו הסתייג מהשליחות החדשה והעלה שני טיעונים, היפוך הנבואה וחשש שהמלך לא יאמין לו. הטיעונים מבטאים דאגה לחוסר אמינות. באגדה האמירה אינה חדה, ואפשר החשש הוא לאמינותו של האלוהים בעיני בני האדם, אפשר כי חשש לאמינותו של הנביא עצמו. אולם החלטת האל נשענה על מצב שונה, על תפילת חזקיה, אדם מאמין המבקש על נפשו, והיא הגורם לשינוי. הוא הפיג את חששו של ישעיהו מפני תגובת המלך, ציין את ענוותנותו של חזקיה ואמר: 'עינוון סגין הוא והוא מהימן לך.'
חלק ב' – האגדה על מנשה המלך (שורות 84 – 135)
היחידה הראשונה – מנשה רצח את הנביא ישעיהו (שורות 84 – 102)
היחידה מתייחסת למשנה שקבעה כי מנשה אין לו חלק לעולם הבא.
מבהירים כי זהו עונשו על שום שרצח את הנביא ישעיה באופן אכזרי מיד עם עלייתו לכס המלכות. הסיבה לשלילת חלקו בעולם הבא מעלה שאלות, שהרי זהו חטא יחיד לעומת חטאיו הרבים, מלבד לרצח הנביא הוא גרם למותם של רבים: 'וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה...' (מלכים ב' כ"א ט"ז, ובאגדה שורה 99). הפסוק נדרש כהשוואת ישעיהו הנביא למשה, עם שניהם דיבר האל 'פה אל פה' (שורות 101 – 102), לכן עונשו כבד.
היחידה השנייה - עונשו של מנשה בעולם הזה וחזרתו בתשובה (שורות 103 – 113)
יחידה זו מתבססת על המסופר בדברי הימים, מלך אשור לכד את ירושלים ואת מלכה מנשה הביא לאשור כבול בחחים ובשלשלאות נחושת.[18] רבי לוי הוסיף על המקרא וסיפר כי מנשה הושלך לדוד נחושת המוסק באש בו עמד להישרף. הוספת פרט זה מוסיפה דרמטיות לסיפור, מנשה במצב של חוסר אונים, המוות מולו, והזמן העומד לרשותו קצר.
מנשה פנה בבקשת הצלה לכל אליל שהכיר, אך ללא הועיל. בנקודה זו הוא חזר בתשובה[19] ונזכר בפסוק שהיה אביו חזקיה מקריא לו בבית הכנסת: 'בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: כִּי אֵל רַחוּם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם' (דברים ד' ל' – ל"א). אומנם אין זו עדיין חזרה מלאה בתשובה, כי ניכר בדבריו פקפוק, אם הדבר יועיל ואם ללא יהיה ככל קריאותיו לאלים (שורה 13).
מצד שני עדיין מפקפק בהם. אני קורא אליו ונראה האם אכן יש הבדל בין אלוהי ישראל לשאר האלים.(שורה 113).[20]
היחידה השלישית – מאבק בין הקב"ה לבין המלאכים על תשובתו של מנשה (שורות 114 – 125)
למרות נימת הפקפוק בדברי מנשה המסיימת את היחידה הקודמת, מקבל האל את חזרתו בתשובה ורוצה להענות לו, אך מלאכי השרת מתנגדים. התמונה המתארת את המלאכים הסותמים את החלונות כדי שהאל לא ישמע את תחינת מנשה, ודרכו של אל להתגבר עליהם היא מעין הרפיה קומית ברגעים לא עינוי וציפייה להצלה. מרכז הכובד המבני והרעיוני הוא בתפיסה שמביע האל בהתנצחותו עם המלאכים: 'אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה' (שורות 120 – 121).[21]
היחידה הרביעית – מנשה שב לירושלים (שורות 128 – 135)[22]
במשנה השיב תנא קמא לרבי יהודה כי האל השיב את מנשה למלכותו, אך לא השיב לו חלקו בעולם הבא. לפי מדרשו של רבי אחא השיבו הקב"ה לירושלים בדרך ניסית יוצאת דופן המבליטה את רצונו וכוחו של האל, על ידי משב רוח.
כאמור, בדברי הימים מסופר על חזרתו של מנשה בתשובה ועל שעשה הישר בעיני ה', בעל האגדה שם בפיו של מנשה את המימרה 'אית דין ואית דיין' המחדדת את חזרתו בתשובה מלאה.[23]
סיכום
שני חלקי האגדה, הסיפור על חזקיהו והסיפור על מנשה, מובנים בהקבלה ניגודית;
א. הוא מעמיד זה מול זה את חזקיה המלך הצדיק אשר עושה הטוב בעיני ה', ולעומתו את בנו מנשה, מלך רשע, רוצח ועובד עבודה זרה.
ב. את חזקיה, המלך הצדיק, רצה האל להעניש במיתה קרובה על חטא שאינו נראה חמור, לא קיים מצוות פרו ורבו מחשש שיוליד בן רשע. ואילו את מנשה, המלך הרשע, רצה האל להציל ממיתה בשל סיבה שנראית אפילו למלאכי השרת לא ראויה, הוא פנה אליו בתחינה ובקשה רק אחרי שפנה לכל אליל ולא נענה.
ג. חיי חזקיה הסתיימו בכישלון, הוא הקים בן רע. לעומת זאת מנשה סיים חייו בטוב, חזר למלכותו ואף הגיע לאמונה עזה באל.
נראה כי בעל האגדה הפך את ההישענות על מסורת אבות לחוט המקשר בין שני המלכים השונים זה מזה. חזקיה אמר: 'איני קופץ אלא למה שאמר לי זקיני.' (שורה 16), ומנשה אמר: 'זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת' (שורה 110). וכמו כן יצר נקודת היפוך בעלילה באמצעות תפילה מעומק ליבותיהם.
[1] סוקולוף, ערך 'נסב', עמ' 352.
סוקולוף, ערך 'כדון', 'כדו', עמ' 251.[2]
סוקולוף, ערך 'פרי', עמ' 446.[3]
סוקולוף, ערך 'גולה', 'גולתא', עמ' 123. [4]
פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים), פיסקא כ"ד י"א עמ' 365 הערה 3.[5]
[6]פסיקתא דרב כהנא, שם, הערה 4. אפשר כי מדובר ב'מוליאר', כלי חרס שהיה מחופה במתכת, וניתן היה לחמם את המצוי בו מבחוץ. ראו בהרחבה ח' אלבק, משנה (מועד, שבת), עמ' 408 – 409.
סוקולוף, ערך 'אפין', עמ' 70.[7]
[8] משנה, סנהדרין פ"י מ"ב.
[9] ראו קרבן העדה על המקום.
[10] ראו דברי חזקיה: 'איני וקפץ אלא למה שאמר לי זקיני' (שורה 16), וראו דברי מנשה: 'זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת' (שורה 110).
[11] ראו מלכים ב' פרק כ'.
[12] לפי קורבן העדה הוא ראה זאת ברוח הקודש.
236 ישעיהו ל"ב ז': 'וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים הוּא זִמּוֹת יָעָץ לְחַבֵּל ענוים עֲנִיִּים בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט'. קשה לעמוד על הקשר בין הנאמר בפסוק לבין כוונת בעל האגדה. אפשר כי העשיר שיש לו רק חסרון אחד - קמצנות, כליו רעים. כך שני צדיקים אם להם חסרון אחד הוא שיגרום לתוצאה שלילית (קרבן העדה על המקום). ובאגדה לידת בן הרשע.
237 לקטע זה מספר מקבילות: בראשית רבה (אלבק) מ"ד י"ב עמ' 434; ירושלמי, תענית פ"ב דף סה ט"ב\ה"א עמ' 712; בבלי, ראש השנה טז ע"ב; פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כ"ח ג' עמ' 425; קהלת רבה ו' ז', י"ד ב'; תנחומא (בובר), פרשת נ"ח ט' י"ג.
[15] הצדקה נזכרת ב'אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ' (תהילים י"ז ט"ו); התפילה והתשובה נזכרים ב'וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם' (דברי הימים ב' ז' י"ד).
[16] בדבריו משולב מדרש של ר' שמעון בר יוחאי על ריבוי האנשים שניצלו בזכות רחב. ראו שורות 40 – 43.
ראו קורבן העדה על המקום. [17]
דברי הימים ב' ל"ג י' – י"א. [18]
חזרתו של מנשה בתשובה ובאמונה בדרכו של ה' אינה נמסרת במלכים אלא בדברי הימים ב' ל"ג. [19]
243 לחזרה בתשובה של מנשה ישנן מספר מקבילות: בראשית רבה (אלבק), ס"ג ה עמ'682 ); ויקרא רבה (מרגליות) ל"ג עמ' 697; פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) כ"ד י"א עמ' 356 – 365; רות רבה ה י"ד; דברים רבה ב' כ'; בבלי סנהדרין קא ע"ב, קו ע"א.
[21] תשובת האל למלאכים משקפת את עמדתם של חכמים כלפי החזרה בתשובה.
על חזרתו של מנשה בתשובה אמר רבי יוחנן: 'כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה' (בבלי, סנהדרין קג ע"א); יוסף בן מתתיהו התייחס לחזרה בתשובה ולמנשה בקדמוניות היהודים (תרגום א' שליט) ספר י 41 – 44, עמ' 347. על גישת חז"ל לבעלי תשובה ראו בר, על מעשי כפרה של בעלי תשובה, עמ' 216 – 238.
[22] 'אמר רבי לעזר בן רבי שמעון בארצות ערב אומרים ל(ע)[ח]תרתה חתירה' (שורות 126 – 127) דורשים את המילה 'חתר' כ'עתר', ובכך מחזקים את הקשר בין החתירה שחתר הקב"ה תחת כסאו עם כך שנעתר לתחינת מנשה. עם מהווה המדרש סטייה מרצף הסיפור.
247 אך על חטאו ברצח ישעיהו אין לו חלק לעולם הבא כדעת הסתם משנה. או שמא יש לו חלק לעולם הבא כדעת רבי יהודה.
|
