סימון האגדות בגמרא

עיון קצר באגדה

בתוספתא נאמר: 'ארבעה מלכים ירבעם ואחאב אחז ומנשה אין להם חלק לעולם הבא...'. [4] בעל האגדה טען שהסיבה לעונשו של אחז היתה כי ביקש לעקור את לימוד התורה בעם ועל ידי כך לסלק כל קשר בין האל לבין העם.

באגדה ארבעה חלקים; שני החלקים הראשונים נפתחים בשאלה על אחז, ושני החלקים האחרונים במה שאמר 'כך אמר אחז' או עתיד לומר 'כך היה אחז סבור בדעתו לומר'.  פתיחות אלה מעצבות מספר יודע כל, גם את מחשבות אחז טרם אמר אותן.

שני החלקים הפנימיים (ב' וג') הם משלים, כאשר המשל השני הוא מעין נמשל לקודמו. בחלק הרביעי נמסר המבהיר באופן נחרץ את חטאו של אחז.

חלק א' – שמו של אחז (שורות 1 – 3)

המספר מתייחס לשמו של אחז כאל פועל שמשמעו 'לקח',[5] כלומר הוא לקח את בתי הכנסת והמדרש, או במשמעות 'פגע',[6] דהיינו, פגע בהם. בעזרת ההסבר לשם מציג המספר את אחז כמלך שסגר את בתי את מקומות הפולחן ולימוד התורה. אין הוא מפרט כיצד עשה זאת.

חלק ב' – משל ראשון, משל הפדגוג (שורות 4 – 8)

המשל רומז כיצד פעל אחז כדי לסגור את בתי הכסת והמדרש. המלך מסר את בנו לפדגוג כדי שיתחנך. הפדגוג ביקש להרוג את בן המלך, כנראה משום שלא הצליח בתפקידו.[7] אך כיוון שאינו רוצה לשאת באשמת רצח הוא בחר להמיתו על ידי גורם שלישי, על ידי המינקת. אין יודעים כיצד משך הפדגוג את המניקת של בן המלך (שורה 3), מובן בעקיפין כי בהוראתו היא לא האכילה את בן המלך, והוא מת בגלל העדר מזון.

המשל דן באמצעי שנקט הפדגוג, וניתן להבין כי כך נקט גם אחז המלך, לא הוא סגר את בתי הכנסת והמדרש בהוראה ישירה שלו אלא, כנראה, בהוראתם של הממונים על מקומות אלה. אך בנוסף לעצם

בדרך פעולתו של אחז המלך משקף המשל גם את התוצאה; מות בן המלך הוא משל למותו הרוחני של העם, שכן המזון הרוחני אינו אלא הלימוד ועבודת האל.

חלק ג' – משל שני, משל העדר והרועה (שורות 9 – 14)

המשל בנוי מסדרה של משפטי תנאי, שבו כל אחד מהפרטים המרכיבים את העדר הוא תנאי לקיומו של השני, העדרו יוביל להעדר הפרט הבא. הגדיים הם התנאי לתיישים, באין גדיים אין תיישים, ואם אין תיישים, אין הפרייה ואין צאן, אם אין צאן אין צורך ברועה. בנקודה זאת המשל, רק לכאורה ממשיך, למעשה נמסרת התוצאה. 'אם אין רועה אין עולם'. משמע העדרו של הרועה הוא המנהיג[8] שאמור לכוון באופן רוחני את העם מוביל ל'אין עולם' לשממה, לחורבן.

חלק ד' – הנמשל, ניתוק הקשר בין העם לאלוהיו (שורות 14 – 21)

הנמשל זהה במבנהו ובסגנונו למשל השני אלא שבמקום פרטי העדר נמסרים פרטי העם: קטנים, גדולים, חכמים, נביאים – כל אחד מהם קיים בזכות קיומו של הקודם. מנקודה זו עובר בעל האגדה לפרטים המופשטים-רוחניים. אם אין נבואה אין רוח הקודש אם אין רוח הקודש לא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות והקב"ה לא ישרה שכינתו של ישראל, כלומר הקשר בין העם לאלוהיו יינתק.

בנמשל המעשה של אחז, הפגיעה בבתי הכנסת והמדרש היא גם נקודת ההתחלה וגם נקודת הסיום. סגירתם אינה מאפשרת לקטנים ללמוד, לכן לא יהיו חכמים ונביאים, ובעתיד גם לא יהיה צורך בבתי הכנסת והמדרשות, בשלב זה יינתק הקשר, הקב"ה לא ישרה משכינתו על ישראל.