עיון קצר באגדה
האגדה בנויה מפתיחה המשמשת הסבר להבאת הסיפור בן ארבעת החלקים.
פתיחה (שורות 1 – 3)
האגדה נפתחת בשאלה 'וכי מה עניין זה אצל זה.' (שורה 3 ) השואל ביקש להבין מה הקשר בין דברי אליהו הפותחים את פרק י"ז 'וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי (מלכים א' י"ז א') לבין הפסוק המסיים את הפרק הקודם 'בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן' (שם, ט"ז ל"ד).[1] התשובה ל השאלה הוא סיפור העוסק בגזירה שגזר אליהו הנביא על הפסקת השמים ועל תגובת אחאב לגזירה. הסיפור אינו מצוי במקרא, הוא ממלא כביכול את אשר אירע בין מות בני חיאל לבין הפורענות שקבע אליהו על ישראל.
חלק א' – דו שיח בין האל לאליהו (שורות 4 – 13)
האל ביקש מאליהו ללכת אל חיאל שהוא אדם גדול ולכבדו,[2] אך אליהו סרב בטענה כי הדברים שייאמרו שם כנגד האלוהים יכעיסו אותו. האל הבין לליבו של אליהו, אך לא הסכים עימו ועמד על דרישתו. בתמורה נתן לאליהו הבטחה כי אם יקרה כן הוא יקיים כל גזירה שיטיל אליהו.
חלק ב' – בביתו של חיאל (שורות 14 – 29)
בבוא אליהו לבית חיאל הוא שמע את הנמצאים שם עוסקים בפסוק 'וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ' (יהושע ו' כ"ו). לכאורה, זו שיחת חכמים, אלא שלא נמסר מה אמרו על הפסוק, האם ציינו זאת כגורם למותם של בני חיאל, או רמזו לחטאו בבניית יריחו. אליהו הצטרף לדיון ואמר מיד את דעתו בנדון: "בריך הוא אלההון דצדיקייא דמקיים מילי דצדיקא" (שורה 16 ). הוא לא מנע מבעל הבית את שוט לשונו, שכן בברכה שברך את האל של הצדיקים המקיים את דבריהם הבהיר כי הוא מסכים ומצדיק את הגשמת דברי יהושע, כלומר, את מות בניו של חיאל.
בשלב זה הפתיע המספר בחושפו כי בין הנוכחים נמצא המלך אחאב אשר הצטרף לשיחה. הוא לא פנה ישירות לאליהו אלא לשאר הנוכחים. מדבריו ניכר כי הוא בעל ידע במקרא ויודע לטעון טענותיו. שאלתו הראשונה תמימה, ואין מחלוקת בין הנוכחים כי משה גדול מיהושע, לכן ברור שהאל יקיים את דברי משה לפני שיקיים את דברי יהושע. לגופו של עניין הביא לבדיקה את תחום הורדת הגשמים.
הוא ציטט את דברי משה: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶם' (דברים י"א ט"ז – י"ז), ובעזות ציין כי הוא לא הניח כל עבודה זרה, ואף על פי כן רק טוב שורר בממלכתו (שורות 25 – 26). בדבריו העלה אחאב דילמה, כיצד דברי יהושע הקטן ממשה התקיימו, ואילו דברי משה לא התקיימו. המסקנה היא שאין קשר בין מות בניו של חיאל לקיללת יהושע.
אליהו ניצל את הזכות שניתנה לו על ידי האל לגזור גזרה כאשר ייאמרו דברים כנגד האלהים, והוא הגיב מיד: 'חי י'י אלהי יש' אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי'. (שורה 28). הסיפור המקראי בהמשך מלמד כי נבואת אליהו התקיימה.[3]
עד כאן בא הסיפור ללמד על הקשר של סמיכות הפרשיות בין מעשה חיאל לגזרת אליהו. למעשה, האירוע שקושר את השניים איננו מעשהו של חיאל ומות בניו אלא דבריו הקשים של אחאב, אשר מעמידים במבחן חמור את האמונה באל, בנביאיו ובנבואותיהם.
חלק ג' – אחאב חוזר בתשובה[4] (שורות 30 – 40)
בעל האגדה לא תיאר את תגובת הנוכחים לגזירה אלא מסר את תגובת אחאב בלבד – בכי. מהתמקדותו בבכי של אחאב מובן כי אחאב מאמין שנבואת אליהו תתגשם, הוא חרד מדבריו ומתוצאות העונש עקב דבריו הקשים. הוא התגאה במצב הטוב בממלכתו, ועתה בעקבות הבצורת המצב יתהפך לרעה.
המספר הביא לאישוש דבריו את הפסוק 'וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט' (מלכים א' כ"א כ"ז).[5] הפסוק מתאר את אחאב הנוקט פעולות אבל, קריעת בגדים, צום והליכה איטית, פעולות המאפיינות גם חזרה בתשובה.[6]
חלק ד' – דו שיח בין האל לאליהו (שורות 41 – 49)
בדו שיח זה אליהו מאזין, ואלוהים הוא הדובר. בעל האגדה חילק לשניים את הפסוק: 'הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אבי אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ' (מלכים א כ"א כ"ט). את חלקו הראשון הרחיב באומרו בשם האל כי נתן טוב לעולם בכך שמקבל חזרה חוטא ש'נִכְנַע', כלומר, חזר בתשובה, וכך גם במקרה אחאב. הוא מחזק גישתו בפנייה ישירה לאליהו: 'חמית אחאב עבד תשובה' (שורה 48). בדבר תגובתו של אליהו לדברי האל סתם המספר ולא פירש. אפשר כי שתיקתו מעידה על קבלת הדברים.
בסיפור ניתן להבחין בהתפתחות ביחסים שבין האל לאליהו. בתחילה יש מעין שוויון ביניהם – הנביא מתנגד לדברי האל, ואילו האל מפציר ומטיח לקיים כל אשר יאמר הנביא. בסיום האל הוא הדובר היחידי, אינו מעמיד לדיון את החלטתו כלפי אחאב, ורק מבהיר לאליהו כי זו גישתו כלפי כל חוטא שחזר בתשובה.
2. השאלה בנויה על סוג מדרש הנקרא סמיכות פרשיות. (ראו פרנקל,דרכי האגדה והמדרש א', עמ' 183 – 184 ). ההתמקדות על פסוק האחרון היא מגמתית לצורך המדרש, שכן אפשר היה לראות את ההקשר של סמיכות פרשיות למסופר בסוף פרק ט"ז בדבר התנהגותו השלילית של אחאב אשר בגללה באה הגזירה על הפסקת הגשמים.
[2] ליברמן מסביר כי אליהו מתבקש לתת לו את הכבוד הראוי ל'גברא רבא' ולא לנחמו על מות בנו (ליברמן, תוספתא כפשוטה א', עמ' 19).
ראו מלכים א' פרקים י"ז – י"ח.[3]
[4] החלק נפתח בפסוק שנאמר בהקשר לפרשת כרם נבות היזרעאלי, כך שייתכן כי חלק זה והבא אחריו אינם אלא נספח כאן.
כאמור לעיל, הפסוק נאמר לאחר שאליהו הנביא הוכיח את אחאב על חטאו בפרשת נבות היזרעאלי.[5]
[6] בר מציין כי רבי יהושע בן לוי לא חידש בהביאו הליכה ללא מנעלים כאחד מסממני האבל של אחאב המעידים על חזרתו בתשובה. הוא מציין כי כבר יוסף בן מתיתיהו כתב על כך במעשה נבות היזרעאלי. (משה בר, על מעשי כפרה, עמ' 233).
|