עיון קצר באגדה
בסיפור מתואר השינוי שחל בדרשותיו של רבי לוי על אחאב. ניתן להבחין במבנה מגובש; מסגרת שבה מתואר השינוי בדרשותיו של רבי לוי על אחאב, בפתיחה נמסר כי במשך שישה חודשים דרש לגנותו ובסיום נמסר כי דרש אותו מספר חודשים לשבחו. בגוף הסיפור מובא הגורם שהביא לשינוי.
הפתיחה (שורות 1 – 3)
רבי לוי דרש את הפסוק 'יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה' (מלכים א' כ"א כ') לגנותו של אחאב.
משך הזמן הארוך אותו הקדיש לדרשות בפני הציבור, כנראה, או בפני תלמידיו מעיד על החשיבות הגדולה שייחס רבי לוי ללקח הערכי העולה מן המדרש.
הגורם לשינוי (שורות 4 – 8)
מסופר כי אחאב התגלה בפני רבי לוי בלילה. הופעתו בלילה מאפשרת לקורא או למאזין להבין כי המפגש הבלתי אפשרי בין אחאב, שמלך במאה התשיעית לפני הספירה, לבין רבי לוי, בן המאה השלישית לספירה, התקיים בחלום[4] או במציאות ספרותית בדיונית.[5]
אחאב התלונן בפני רבי לוי וקבל על כך שהוא דורש רק בגנותו. דבריו 'מה חטית לך ומה סרחית קדמך', מציגים דמות מעוררת רחמים החשה כי הגינוי הממושך אינו מגיע לה. אחאב מחזק את אי הצדק שנעשה כלפיו בביקורת על המדרש. לדבריו, רבי לוי התייחס רק לחלקו הראשון של הפסוק והתעלם מהחלק האחרון 'אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ' (מלכים א', שם). באופן זה לא נראית התמונה במלואה, שהוא אחאב לא חטא מרצונו אלא פעל כפי שפעל תחת השפעתה המסיתה של איזבל אשתו.[6] בפגישה אחאב היה הדובר, ורבי לוי לא השיב לו.
הסיום (שורות 9 – 10).
מתברר כי רבי לוי קיבל את טענת אחאב, ועתה דרש רבי לוי במשך שישה חודשים לשבחו של אחאב, ציין כי עשה מה שעשה תחת השפעתה של איזבל. [7]
על פי סיום הסיפור מובן כי יש הבדל בין מנהיג החוטא מרצונו ועל פי הכרתו לבין מנהיג העושה זאת תחת השפעה של אחרים. עם זאת נותרת תמיהה כיצד ניתן לשבח מנהיג הנכנע ללחץ, אך אפשר כי השבח הוא רק בהשוואה לחוטא מתוך רצונו.
סוקולוף, ערך 'עבד' (12), עמ'392.[1]
סוקולןף, ערך 'שת', 'אישת'ה, 'שתין', 'אישתין', עמ'568.[2]
סוקןלןף, ערך 'סרח' עמ' 388.[3]
ראו הפרשנים הקלאסיים על המקום.[4]
198 ביצירה ספרותית יוש מושגי הזמן מתבטלים, העבר, ההווה והעתיד עשויים להתקיים זה ליד זה. ראו פרנקל, הזמן ועיצובו בסיפורי האגדה, עמ' 161; ליכט חיים, מסורת וחידוש, סוגיות בספרות חז"ל, עמ' 69.
ראו פירושו של הרד"ק על הפסוק שם.[6]
ראו פירושו של עלי תמר המבליט גדלותו של רבי לוי שחזר בו בפרהסיה מטענתו הקודמת (עלי תמר, עמ' 188).[7]
|