|
עיון קצר באגדה
בעל המדרש דרש את חלקו האחרון של הפסוק "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קהלת י"ב י"א). על פי תפיסת עולמו, דברי חוכמה שנאמרים אפילו על ידי קטן בגיל או בחוכמה, והשומע מקבלם ונהנה מהם, כמוהם כדבר חוכמה שניתן מהאל עצמו.[1]
הדרשן נתן תוקף לדבריו באומרו שדבריו אלה הם דברי האל עצמו (שורה 2), וחיזק את השקפתו בהציגו דירוג עולה של מנהיגי העם:
א. מהקטן לגדול, אפשר כי הכוונה מהצעיר למבוגר;
ב. מהגדול לחכם, ונראה כי מדובר בחכם בתורה;
ג. מהחכם אל הנביא, שרוח האל שורה עליו;
ד. מהנביא אל הרועה, שהוא משה, אדון הנביאים; לביסוס דבריו מביא הדרשן את פסוק המציג את משה כרועה העם: 'וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ' (ישעיהו ס"ג י"א)
ה. וממשה עד לאל עצמו, שכינויו 'הגבורה' מבטא עוצמה ושליטה מלאה בכל.
לאישוש קביעתו ביחס לאל הוא מביא את הפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד'
(דברים ו' ד'). האל הוא אחד – הוא הגבורה המלאה. כל מה שאומר האדם והוא ראוי הרי הוא מפי האחד ואין בלתו.
השקפתו של בעל המדרש מרחיבה את דברי הפסוק בקהלת כדברים שנאמרו לגבי כל דברי חוכמה בלי להתייחס למעמדו של אומרם. לא מעמד הדובר קובע אלא תוכן דבריו בלבד.
[1] ראו קורבן העדה על המקום שקיבלו כאמת.
|
