|
עיון קצר באגדה
מקומו הראשון של המדרש הוא כנראה במסכת שבת, שם קובעת המשנה 'לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה...'.[2] בשני התלמודים ניתנו הסברים שונים לאיסור.[3] אפשר שהאיסור הוא רק על נעילת הסנדל לשם הליכה בחוץ, ואילו בבית התירו לנעול לשם נוי.[4] ייתכן שהאמוראים התירו את שניהם כי לא ראו כבר טעם באיסור וביקשו להקל בו עד כמה שניתן. בסנדל שאינו דומה לסנדל רומי התירו חכמים כל מניין שהוא של מסמרים שיש לו קשר לעניין יהודי.[5] אולי היתה בבסיס ההיתר המחשבה כי כשם שמסמרי הסנדל ננעצים בקרקע כן דברי חכמים נטועים-ננעצים בעם.
הסמלים היהודיים שקבעו חכמים בדבריהם:
א. הסמל צמוד למדרש על "כמסמרות נטועים" (קהלת י"ב י"א). המילה 'כמסמרות' כתובה 'כמשׂמרות', והחלפה בין שׂ ל-ס לש היא מדרש לשוני שכיח. הסמל הוא עשרים וארבעה מסמרות כנגד עשרים וארבע משמרות הכהונה המייצגים את העם בהקרבת הקורבנות.
ב. רבי יוחנן קבע חמישה מסמרות כנגד חמישה חומשי תורה.
ג. רבי חיננא[6] דרש את הפסוק: 'בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ' (דברים ל"ג כ"ה). מכאן שקבע שבעה מסמרות כנגד שבעת ימי השבוע.[7]
ד. רבי אחא בשם רבי חנינה קבע תשעה מסמרות כנגד תשעה ירחי לידה.
ה. רבי יהודה הנשיא קבע שלושה עשר מסמרות בסנדל אחד, ואחד עשר בשני. סך המסמרות הוא עשרים וארבעה כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה. לפי פרשנותו של גולדברג,[8] גם מספרי המסמרות בכל סנדל מהווים סמל יהודי; שלושה עשר כנגד שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, ואחד עשר הם כנגד אחד עשר הכוכבים שראה יוסף בחלומו.[9]
שני הסמלים הראשונים, כנגד המשמרות וכנגד חמישה חומשי תורה, מפורשים על ידי אומריהם, השאר אינם אלא הצעה פרשנית.
[1] אפשר כי מדובר ברבי חנינא דציפורי (ח' אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 393).
[3] ירושלמי, דף ח' ט"א; בבלי, שבת ס ע"א – ע"ב. על ההסברים האפשריים ראו בהרחבה גולדברג, מסכת שבת, עמ' 102 – 103.
[4] ראו גולדברג, שם, עמ' 104. לא נרחיב, כי אין זה מעניינו כאן.
[6] בשרידי הירושלמי מדובר ברבי חנינא.
[7] ראו פרשנים קלסיים על המקום.
[8] לפי הפרשנים הקלאסיים על המקום שנים עשר מסמרים בסנדלים הרי זה להליכה ואסורים. כאמור, לפי פירושו של גולדברג הם סמל יהודי ולכן מותרים. לדבריו הפריד רבי במספר בכל סנדל כדי להראות שזה לנוי בלבד. (גולדברג, מסכת שבת, עמ' 102 – 103).
[9] 'וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי' (בראשית ל"ז ט').
|
