|
עיון קצר באגדה
רבי עקיבא אומר כי אף הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא. הוא לא פירט אילו ספרים הם, ונראה כי התכוון לאותם הספרים שבזמנו לא נכנסו למקרא, לקודקס הקדוש.
תוספת אמוראית[2] מפרטת, מזכירה את ספרי בן סירא[3] ואת ספרי בן לענה.[4] פירוטם של שני הספרים מלמד על היותם ספרים חשובים, אפשר בהיותם מתחרים בכ"ד ספרי המקרא. היו שהתייחסו אליהם כאל כספרי קודש שנכתבו ברוח האל ששכנה על כותביהם, ואשר היו נלמדים בעומק וכוונה כפי שלמדו את ספרי המקרא.[5] לדעת רבי עקיבא, כל המתייחס אליהם בדרך זו אין לו חלק לעולם הבא.
לעומת זאת הקורא בספרות החוכמה היוונית, ספרי הומירוס למשל, יש לו חלק לעולם הבא. אין מי שרואה בשירתו ספרות קודש, וכל הקורא בהם הריהו כקורא באיגרת, דהיינו בשטר.[6] האמירה 'להגיון ניתנו. ליגיעה לא ניתנו.' (שורה 9 ) מצביעה על תפיסת הקריאה בהם; שלא כספרי הקודש הנלמדים ביגיעה, שירת הומרוס היא קריאת ארעי. [7] לאישוש הגישה לפיה קריאה בחוכמה היוונית כמוה כקריאה באיגרת הובא מדרש על הפסוק 'וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר:' (קהלת י"ב י"ב). הפסוק קורא לאדם להימנע מלעשות ספרים הרבה, שאין בהם אלא הרבה להג, קריאה המייגעת את הקורא.
מן האגדה עולה תפיסת עולם המפחיתה מאוד בערכם של ספרים מתרבות זרה, ומאיימת בעונש כבד בקריאת ספרים שחכמים לא כללו אותם בספרות הקודש.[8]
[1] הכוונה להומרוס (ליברמן, שם, עמ' 232).
[2] ליברמן, שם, עמ' 231 הערה 54.
[3] ספר בן סירא כלול בתרגום השבעים, ובשל כך מצוי במסורת הנוצרית במקרא, דהיינו מבחינתם ב'ברית הישנה'. הספר דומה לספרות החוכמה הכלולה במקרא, כגון ספר משלי, והוא מצוטט מספר פעמים בספרות חז"ל. (אנציקלופדיה של המקרא וימי הבית השני, ערך 'אפוקריפים – ספרים חיצוניים ופסדו – אפיגראפיים הנקראים על שמות קדומים' עמ' 97 – 98, 101 – 102).
[4] בעד הנוסח הגירסה היא בן לעגה. הספר אינו ידוע (ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 231 הערה 55).
[5] ראו ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 230 הערה 53. ליברמן שולל את האפשרות שמציע אחד החוקרים כי הכוונה לקוראים בציבור בבית הכנסת. (ליברמן, שם, הערה 52).
[6] על ההיתר ללמוד חכמה יוונית ראו ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 225 – 235.
[7] ליברמן ש. שם, שם עמד 231 עיין בהערות 60 – 62. וכן ליברמן שאול, תוספתא כפשוטה,א, עמ' 32. שם מסביר ליברמן את ההכרח להיזהר מתפילה ללא חידוש ההופכת לתפילת אנשים מלומדה ללא כוונה ראויה.
[8] אין ספק כי בתקופתו של רבי עקיבא עדיין היו ויכוחים על הכללת הספרים במקרא. אפשר כי בעת תרגום השבעים ספר בן סירא היה עדיין כלול במקרא או שנכלל רק בקהילת אלכסנדריה.
|
