סימון האגדות בגמרא

עיון קצר באגדה

חלק א' – קורח עשיר היה (שורות 1 – 2)

רב פתח במימרה 'קורח עשיר היה'.[4] המספר[5] הרחיב את הסיפור המקראי ומסר כי קורח זכה בעושרו כשמצא את האוצר של פרעה. הסיפור על עושרו היה כנראה ידוע,[6] ולכן לא האריך בו. אפשר כי הקיצור נבע מהרצון להתמקד באפיקורסיות של קרח, ואולי לראות בעושר כאחד הגורמים למרידתו במשה ולהיותו אפיקורוס.[7]

חלק ב' – קרח אפיקורוס היה (שורות 3 – 20, 31 – 37)

חלק זה נקשר לקביעת המשנה שאפיקורוס אין לו חלק בעולם הבא.[8] היא נפתחת במימרתו של רב[9] 'קרח אפיקרסי היה'. בתורה נמסר שקרח התלונן בפני משה על זכויות היתר שזיכה את בני משפחתו: 'וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה ' (במדבר ט"ז ג'). האגדה הרחיבה את הסיפור המקראי ומסרה דו שיח בין משה לבין קרח ממנו משתמע כי היה אפיקורוס.

שלוש שאלות שאל קרח את משה;[10] שלושתן מתגרות, עוסקות בפירטי מצוות שאינן מפורשות בתורה ומבוססות במידה מסויימת על חוסר היגיון בהלכה. השאלות מקשות בענייני הלכה כשהן נשענות על מידת קל וחומר.

שאלה ראשונה – טלית שכולה תכלת מהו שתהא חייבת בציצית. (שורה 7)

השאלה אם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית באה אחרי שקרח הכין טליות שכולן תכלת. עצם עשייתן כבר רומז לכך שאינו מתכוון לקיים את המצווה. לפי ההלכה, ארבע ציציות של תכלת פוטרות, כלומר, מאפשרות ללבוש בגד של צמר, הרי שלכאורה, קל וחומר אם הבגד כולו תכלת. על כך משיב משה 'חייבת' ומביא את הלכת הציצית מן התורה.[11] הבאת הדין מן התורה בא להבהיר לקורח שאין לערער עליו, ובנוסף גם יוצרת מעין מצב של לימוד. קרח שאל, משה אמר את ההלכה ואף ביסס אותה על התורה.

שאלה שנייה – בית שהוא מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה. (שורה 9)

במזוזה מצויות שתי פרשיות מהתורה, והיא פוטרת את הבית, כלומר מאפשרת להיכנס אליו. שאלתו של קרח לכאורה תמימה, בית המלא ספרי תורה בוודאי שיש בו אותן הפרשיות שבמזוזה, לכן קל וחומר שראוי כי יפטרו את הבית. שוב כבלימוד משיב משה, אומר את ההלכה ואת דברי האל המצוים עליה בתורה.[12]

שאלה שלישית – בהרת כגריס מהו ... פרחה בכולו. (שורות 11 – 14)

שאלה זו בניגוד לקודמות בנויה על דו שיח.[13] קרח ניסה להכשיל את משה בהיקש הגיוני שניתן להסיק משאלתו. אם בהרת זעירה כגריס[14] מטמאה כדברי משה, קל וחומר שבהרות על כל הגוף מטמאות, אך משה ענה פריחת הגוף כולו אינה מטמאה. הפעם לא הביא משה את ההלכה מן התורה,[15] ובכך הבהיר כי על קרח לקבל את מרותו כמוסר ההלכה בין אם הביא לה מקור ובין אם לא. כל זמן שהובא הפסוק מן התורה, נראה היה כביכול הדו-שיח מצביע על לימוד, אולם כשאמר רק את החוק 'טהור', נראה כי הבין ששאלותיו של קרח לא נשאלו אלא למראית עין, כדי להתריס.[16]

שאלותיו המקוממות של קרח רומזות לכך שבעיניו חוקי האל אינם הגיוניים. תשובתו האחרונה של משה גרמה לו לקרח לחשוף את היותו אפיקורוס, ומיידית הוא אמר: 'אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול.' (שורה 16). דברי הכפירה שלו גורמים למשה להגיב מיידית ולבקש מהאל שיענישו. בתורה נועד העונש כדי להוכיח לעם שמשה הוא שליח האל ועושה דברו: 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהֹוָה שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה...' (במדבר ט"ז כ"ח – ל'). באגדה ההתמקדות היא בייחודו של העונש. בקשת משה היא מדרש על חלק הפסוק 'וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה'. משה פנה לאל וביקש עונש מיוחד, אם נברא לארץ פֶּה שיבלע את קרח ועדתו חיים עוד  בששת ימי המעשה, מה טוב, ואם לא יבראנו האל עתה.[17] יש הכרח בנס כדי שייברא עונש מעין זה, שיבלע חיים את קרח ועדתו.

הביטוי 'באותה שעה' חוזר פעמיים, לפני דברי הכפירה של קרח ולפני בקשתו של משה מהאל להענישו. הביטוי משקף דחיפות, מיידיות; קרח לא יכול יותר לכבוש בתוכו את כפירתו, ומשה לא יכול יותר לקבל כפירה שכזאת. מימד זמן זה שחוזר על עצמו מבהיר כי רצף הדברים, השאלות המתגרות, ודברי הכפירה הם שהובילו לעונש.[18]

בקשתו של משה נענתה (שורה 31). רבי חלבו מוסיף כי לא רק הם נבלעו בבטן האדמה, אלא גם זכרם נמחה, שכן הם נמחקו מרשימות השבטים והעם (שורה 33). רבי יוסי בן חנניה מפרט ומדקדק על הכתוב בתורה. נאמר כי רכושם נבלע עימם, והוא מוסיף כי אפילו דברים זעירים כמו מחט ששאלו ישראל אחרים מהם נבלע באדמה (שורות 35 – 36).[19]

חלק ג' – שלושה כפרו בנבואתן (שורות 21 – 30)

מדרש האגדה של ריש לקיש עוסק בחששם  של שלושה נביאים שמא הם טועים בדרך מאבקם במתנגדיהם. חששם נובע 'מפני פונרייה', מהעדר גילוי נבואי בשעה שהם זקוקים לו כדי לכלכל את מעשיהם. האל לא התגלה אליהם ולא הנחה אותם, לכן הם מוכנים להודות בטעותם, כלומר, להודות שלא פעלו כנביאי האל אלא כבני אנוש על פי שיקול דעתם.

הנביא הראשון הוא משה בעת מאבקו נגד קרח ועדתו. הוא פנה אל העם ואומר: 'אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהֹוָה שְׁלָחָנִי'. בדבריו מעלה משה תנאי, שאם לא יתקיים, יוכח כי הוא לא פעל בשם האלוהים.

הנביא השני הוא אליהו בעת מאבקו בנביאי הבעל. הוא פנה אל האלוהים ואמר: 'יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' (מלכים א' י"ח ל"ו).  אומנם אין תנאי בדברי אליהו הנביא, אך קריאה אליו 'עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי...' (שם, ל"ז) מבהירה כי הנביא הווה העדר גילוי, והוא מבקש מהאל לקיים את בקשתו, לאשר את דרכו.

הנביא השלישי הוא מיכה בעת מאבקו בנביאי השקר ובראשם צדקיהו בן כנענה. הוא פנה אל צדקיהו בן כנענה ואמר: 'אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר יְהֹוָה בִּי' (שם, כ"ב כ"ח). אף כאן בדומה למשה העלה מיכה תנאי שאם יתקיים יוכח כי פעל כבן אנוש ולא כשליח האל.

מדרש זה העוסק ב'שלושה שכפרו בנבואתן מפני פונרייה' אפשר שהיה מדרש עצמאי ושולב באגדה מיד לאחר דברי משה 'וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה', כי בעל המדרש ראה במשפט התנאי אותו אמר משה כמעיד על העדרו של גילוי האל כלפיו, על חסרונה של הכוונה. לכן הוא ביקש עונש מיוחד שיהווה אות, חשיפה ברורה, כי הוא פועל כנביא על פי רצון האל.

חוקרי האגדה מנסים לשער מיהם בני תקופת האמוראים במאה השלישית לספירה שכנגדם נכתבה האגדה. מי היא הדמות או הקבוצה שדמותם והמאבק נגדם מיוצגים על ידי קרח ומשה.

בר משה סבור שקרח מייצג את העשירים באותה התקופה הבוטחים בעושרם ובגאוותם. הם מגיעים עד כדי כפירה בתורה בבקשם לכבוש עמדות הנהגה כללית ודתית ואף מקבלים אותן מבית הנשיא.[20]

אורבך סבור כי קרח מיצג קבוצה בלתי מזוהה  הטוענת כי רק עשרת הדברות ניתנו  על ידי האל במעמד סיני, ומשה מייצג את החכמים הדוחים השקפה זו.[21]