|
עיון קצר באגדה
במשנה נקבע כי אפיקורוס אין לו חלק לעולם הבא,[1] והאגדה מגדירה מיהו אפיקורוס ומבהירה את הסכנה שבמעשיו.
בהגדרת אפיקורוס חלוקים רבי יוחנן ורבי אלעזר; האחד סבור כי האפיקורוס הוא הלועג לספרי הקודש, ואילו השני סבור כי הוא לועג לחכמים.[2]
להדגמת הסכנה הגלומה במעשה האפיקורוס מובאים שני משלים:
א. רבי אלעזר משווה את מעשה האפיקורוס לכיפה של אבנים, אם נתרועעה אחת מהן נתרועעו כולן.
ב. רבי שמואל בן רבי נחמן משווה את מעשי האפיקורוס לבית שאצרו בו תבן. אפילו הוציאו את התבן גורם המוץ לנזק לכתלים.[3]
שני המשלים משקפים חשש כי חדירתה של האפיקורסות לעולם היהודי, אפילו במעט, עלולה להידרדר לכפירה מלאה.
[1] משנה, סנהדרין פ"י ה"א.
[2] הגדרתם של שני האמוראים את האפיקורס תמוהה, שכן אינה עוסקת בכפירה באל או בתורה אלא עוסקת בקדושת ספרים ובמעמדם של תלמידי החכמים. אפשר כי התמקדותם בנושאים אילו נובעת מזלזול בספרי הקודש ובחכמים שפשה באוכלוסיית הגליל גם עקב זכויות יתר שהעניקו חכמים לעצמם. על כך ראו ביכלר, מחקרים בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 63 הערה 26; לוין, מעמד החכמים, עמ' 83.
אפשר כי ברקע האגדה מצויים הדים להתמודדות עם הנוצרים. ייתכן כי באותה תקופה החלה כתיבתה של הברית החדשה והנוצרים התייחסו לחכמים כאל עיוורים לבשורתו של משיחם ישו.
[3] על נזק אפשרי זה ראה ליברמן, תוספתא כפשוטה ט', עמ' 278.
|
