סימון האגדות בגמרא

עיון קצר באגדה

באגדה קודמת נאמר כי אבות העולם לא ביקשו שכר, ולכן עומדת זכות זו לבניהם, וכהמשך לה[1] הועלתה השאלה עד מתי זכות האבות עומדת, עד מתי היא מועילה לבנים אחריהם.

לשאלה מספר תשובות:

     א.      עד יהואחז (שורות 2 – 7)

התשובה נסמכת על הפסוק 'וַיָּחָן יְהֹוָה אֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה' (מלכים ב' י"ג כ"ג) הפסוק מדבר בתקופת מלכותו של יהואחז, ותיאור הזמן 'עַד עָתָּה' בסיפא של הפסוק נדרש כמועד האחרון לזכות האבות..

     ב.      עד הושע (שורות 8 – 16)

שמואל מאחר עד לתקופתו של הנביא הושע ומתבסס על הפסוק 'וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי' (הושע ב' י"ב). תיאור הזמן 'וְעַתָּה' ברישא של הפסוק לעומת הסיפא 'וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי' רומז למועד שבו העם לא יינצל יותר בזכות אבותיו. המילה 'אִישׁ'מרמזת לשלושת האבות.[2]

     ג.       עד אליהו (שורות 17 – 20)

רבי יהושע בן לוי סבור שהיא קיימת עד ימי אליהו ומביא את הפסוק 'וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' (מלכים א' י"ח ל"ו). תיאור הזמן 'הַיּוֹם' מבהיר מהו המועד שבו עמדה זכות האבות לאליהו ולעם.

     ד.      עד חזקיהו (שורות 21 – 23)

רבי יודן מאחר את עד לימי חזקיהו ומביא כחיזוק לעמדתו את הפסוק 'לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהֹוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת' (ישעיהו ט' ו'). מדרשו של רבי יודן אינו על תיאור הזמן אלא על ההבנה כי הנביא ישעיה, שניבא בתקופת מלכותו של חזקיהו, מדבר על בן חדש שינחה את העם בדרך הנכונה.[3]  מכאן שעד עתה, עד להיולדו, עמדה לעם זכות אבות. 

כל האמוראים לעיל דרשו כי זכות האבות עד מועד מסויים בתקופת בית ראשון, ולעומתם רבי אחא סבור כי זכות האבות נצחית. הוא דרש את הפסוק 'כִּי אֵל רַחוּם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם' (דברים ד' ל"א). הדגש הוא על 'וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם'. האל לא ישכח את בריתו עם האבות, מלמד שזכות האבות כרותה לבנים ללא מגבלה של זמן.

עמדתו של רבי אחא, אף כי היא דעת יחיד, נאמרה בסוף האגדה, דבר המלמד כי בעל האגדה סבור שזו היא הדיעה הנכונה. אפשר כי בעל האגדה (בדור החמישי – שישי לאמוראים) ביקש לעודד את העם בימיו ולומר כי חרף המצב הקשה זכות אבות תעמוד לו.