|
עיון קצר באגדה
באגדה הקודמת נדרש הפסוק 'יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט' (משלי י"א כ"א) בהקשר לאחז המלך, ואילו באגדה זו נדרש הפסוק על דרך שלילית של עשיית צדקה, כשהביטוי 'דבר אחר' משמש כקישור המצביע על מדרש שונה לאותו הפסוק. בסוגיית האגדה התלמודית שכיחה תופעה של צירוף דרשות.[4]
חלק א' – מדרש (שורות 2 – 3)
רבי פינחס דרש את חלקו הראשון של הפסוק 'יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה' על העושה צדקה ומבקש מיד את שכרו. בידו האחת עשה צדקה ובשנייה ביקש לקבל מיד את שכרו.
לגישתו הערכית של רבי פנחס זו התנהגות שלילית. היא משקפת את הסיבה לעשיית הצדקה, לא בעבור המצווה אלא בעבור השכר. לכן 'לֹא יִנָּקֶה רָּע', הרע לא ייסלח.
ייתכן שרבי פנחס סבור כי המקבל את שכרו מיד אין לו זכויות לעתיד, זכויות שבעזרתן האל מנקה, כלומר סולח לאדם על הרע שעשה. הנותן צדקה בדרך זו מחמיץ את האפשרות לשמור זכויות אלה לדורות הבאים.[5] במקבילה נאמר מפורשות: 'רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום'.[6]
חלק ב' – משל (שורות 4 – 7)
רבי סימון תומך בהשקפתו של רבי פינחס ולחיזוק דבריו מביא משל עממי. קונה בא אל החנווני ואומר לו: 'הא שקא והא סלעא והא סאתא. קום כול.'[7] המשפטים הקצרים, בני שתי המילים כל אחד, מעידים על דחיפות, על זירוז ועל התמקדות הקונה ברצונו לקבל את מבוקשו ברגע שמוסר את הכסף. הסיטואציה דומה – נותן הצדקה רוצה לקבל מיד, ללא דיחוי, את שכר המצווה.
חלק ג' – מימרה (שורות 8 – 11)
חלק זה נפתח בביטוי 'תדע לך שהוא כן' (שורה 8) הרגיל הן בירושלמי הן במדרשי האגדה לצורך הוכחת דברים שנאמרו קודם לכן.[8] באגדה הוא בא לתמוך בהשקפתו של רבי פינחס ולהתמקד בנושא השכר. כאמור במקבילה נאמר מפורשות: 'רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום', ובעל האגדה מאשש תפיסה זאת על פי התנהגותם של אבות העולם.
הם לא דרשו שכר בעולם הזה, ובהתנהגותם זו השאירו את הזכויות לדורות הבאים. לאישוש הדברים מובאים דברי משה 'וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר' (ויקרא כ"ו מ"ב). האל זוכר את הברית שכרת עם אבות העולם, הם עשו מצוות ונמנעו מלקבל שכר בעולם הזה, לכן הוא מעניק את שכרם לדורות הבנים.
האגדה על שלושת חלקיה מחזקת את ההשקפה כי מתן צדקה היא מצווה ואין לבקש עליה שכר מיידי. בחלק הראשון נאמר הדבר מפורשות, בחלק השני נמסר משל עממי שהיה כנראה ידוע והוא בעקיפין מחזק את ההשקפה, ובחלק השלישי הובאה התנהגותם של אבות העולם, דמויות ערכיות המשמשות דוגמא הראויה לחיקוי. הם לא ביקשו שכר, ובזכותם ניתן השכר לדורות הבאים.
[1] סוקולוף, ערך 'כול' עמ' 253.
[2] למשל שהביא רבי סימון, שורות 4 – 7.
[4] ראו פרנקל, דרכי האגדה והמדרש עמ' 451 . עיין שם הדיון בין החוקרים בשאלה מה הוא המקור הראשון
[5] ראו קורבן העדה על המקום.
[6] ויקרא רבה (מרגליות), ל"ו ג' עמ' 845.
[7] מרגליות, ויקרא רבה, עמ' 845.
[8] ראו פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, עמ' 451 הערה 22.
|
