במקרא כוונת התשובה היא שיבה לאל, קבלת מצוותיו: 'וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ' (דברים ל' ב'), 'וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חטאתו חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה...' (יחזקאל י"ח כ"א). חז"ל ראו בתשובה ערך מרכזי בתהליך בו מכפר האדם על חטאיו. היא נתפסה כדרך כפרה השקולה כנגד דרכי כפרה אחרות. [1]
