סימון האגדות בגמרא

עיון קצר באגדה

הבנת האגדה מתבססת על השוואתה למקבילה בירושלמי פאה.[1] סוגייתנו והסוגיה בפאה פותחות צוהר להבנת דרך 'התחשבנות' האל עם האדם בעולם הזה במגמה לאבחן למי יש חלק לעולם הבא ולמי אין.

בפאה נקבעו בתחילת הסוגיה כללים לקצוות חריגים:

     -          צדיק גמור שמרד באל בזקנותו איבד את זכויותיו,

     -          רשע כל ימי חייו שחזר בתשובה בזקנותו, הקב"ה מקבלו.

במקרי אמצע נקבע:

     -          מי שצבר בחייו רוב זכויות ומיעוט עברות נפרעים ממנו בעולם הזה על עברותיו, והוא בן העולם הבא.

     -          מי שצבר רוב עבירות ומעט זכויות נותנים לו שכר המצוות בעולם הזה, ואין הוא בן העולם הבא.

     -          עבירות הנחשבות לחמורות שעליהן נפרעים בעולם הזה ואין לחוטא חלק לעולם הבא הן הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה.

באגדה בסוגייתנו הסדר הפוך; הכללים לעיל ניתנים בסיום (שורות 10 – 17, ואילו בחלק הראשון של האגדה (שורות 1 - 9) הובאה מחלוקת בין רבי יונה ורבי יוסה שבמסכת פאה הובאה בסיום הסוגיה.

כאמור באגדה א' נאמר שפריקת עול, הפרת הברית וגילוי פנים בתורה הן עבירות חמורות, ומהחוטאים בהן נפרע האל בעולם הזה, ואין להם חלק לעולם הבא.

באגדה בה אנו עוסקים שואלים למהותן של שתי עבירות נוספות עבודה זרה וגילוי עריות. עליהן ישנה מחלוקת בין רבי יונה ובין רבי יוסי (שורות 1 – 9). לדעת האחד עבירות אלו נכללות בעבירות החמורות שהעובר עליהן נענש בעולם הזה, ואין לו חלק בעולם הבא, ולדעת השני, אלו עבירות קלות הנשקלות בהקשר רחב של מעשה האדם בעולם.

בשאלה 'מה אנן קיימין' ממקד בעל הסוגיה את מחלוקתם של רבי יונה ורבי יוסי בעקרון התשובה, המצוי במסכת פאה. מצד אחד אין כל דבר עומד בפני בעלי תשובה, ומצד שני אם לא חזר בתשובה, השאלה היא אם מותו ביסורין (או בכרת) הוא תוצאה של היות העבירה חמורה, או שמא אלו עבירות קלות אשר הצטרפו למעשים רעים נוספים אותם ביצע בימי חייו.

המשך האגדה (שורות 10 – 15) עניינו בכללים לפיהם נידון האדם לעולם הבא.[2]