|
עיון קצר באגדה
לפנינו מדרש בדבר שמו של כלי אשר בית הדין אינו יכול לגזור דין מוות על גונבו ומסיבה זו קבעה ההלכה כי הקנאים רשאים לפגוע בו, כנאמר במשנה: 'הגונב את הקסווא והמקלל בקסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בהן...' (משנה, סנהדרין פ"ט מ"ז).[1]
בעל הסוגיה הביא שני פירושים למילה 'קסווא':
א. פירוש מילולי בארמית – 'כד' (שורה 2)
ב. מדרש משל רב יהודה – זהו כלי מבית המקדש[2] (שורה 4)
חומרת העבירה אפשר שמשקפת מציאות היסטורית מתקופת המאבק בין הפרושים לצדוקים
שביקשו לבטל את ניסוך המים.[3] אולם אפשר כי זו חומרה שהייתה נהוגה אצל כל העמים הקדמונים בכל הנוגע לכלים מקודשים.[4]
[1] זו משנה עתיקה מימי הבית השני (אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, עמ' 56).
[2]בתורה נאמר: 'וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה' (במדבר ד' ז'). על בסיס צליל המילה 'קְשׂוֹת' (המילה נזכרת רק בהקשר לשולחן שבמשכן ובמקדש. רש"י מפרש שאלו מעין יתדות (סניפין) שנועדו להיות מעין סכך, כיסוי ללחם (רש"י, שמות כה כ"ט). נאמר 'קיסווה' ('קסווה' כביכול היא לשון יחיד של 'קשות'. השֹ מתחלפת בס. ראו ערוך השלם' ז, ערך' קסוה', עמ' 148). כיוון שרב יהודה השתמש במילה דומה 'קשוואה' כאשר דיבר בעניין ניסוך המים במקדש: ['דתניא, רבי יהודה אומר: שני קשוואות היו שם, אחד של מים ואחד של יין, של יין פיה רחב, של מים פיה קצר, כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת' (בבלי, סוכה מח ע"ב)] גלגל בעל האגדה את המילה ל'קיסטא' שמשמעה בארמית כלי למשקה. (סוקולוף, מילון לארמית בבלית, ערך 'קיסטא', עמ' 1014. גם בלטינית זו המשמעות).
[3] ערוך השלם ז', ערך 'קסווה', עמ' 148; ח' אלבק, השלמות להסברו למשנה, סדר נזיקין, עמ' 454.
|
