|
עיון קצר באגדה
במשנה 'הגונב את הקסווא והמקלל בקסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בהן...'[1] הכוונה, כפי הנראה, ליהודי שבחר לאמץ את דרכם של הנבטים[2] הלועגים לאל בורא העולם באומרם כי הקסם, דהיינו האליל, יתגבר עליו ויכהו.[3] לעמדתם, האל הוא הבורא, אבל ההשגחה מצויה בצבא השמים ואלילי הגויים, ובכוחם לפעול כרצונם אפילו כנגד הבורא.
[1] משנה, סנהדרין פ"ט מ"ז. לדעת אפשטיין, זו משנה עתיקה מימי בית שני (אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, עמ' 56).
[2] על הנבטים וחדירתם למרחב הארץ ישראלי ראו כשר, אדום ערב וישראל, עמ' 13 – 18; על חשיבותם ומעמדם בתקופת המלחמות ההלניסטיוות-הסוריות ראו שם, עמ' 22 – 27; ולאורך התקופה עד לחורבן בית שני בהפנייה לעמ' המצויינים בערך נבטים בעמ' 257.
[3]לקלל את האלוהים בקללת קוסם היתה קללה ידועה באותה תקופה (ח' אלבק, משנה (נזיקין), עמ' 454; עלי תמר על אתר, עמ' קעח).
[4] בן יהודה (כרך ג'), ערך 'חסד2', עמ' 1663; בן יהודה מעיר כי יש קושי שמילה אחת שימשה בשני מושגים הפוכים כל כך ומציין כי אפשר שהמקור לכך הוא הפסוק 'מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ' (יונה ב' ט'), או צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת (משלי י"ד ל"ד). (בן יהודה, שם, הערה 3); הופמן, פירוש לספר ויקרא, עמ' 56.
[5] בן יהודה (כרך ג'), ערך 'חסד', עמ' 1661.
|
