|
יון קצר באגדה
האגדה מתייחסת לחלק המשנה המתיר לקנאים לפגוע בבועל ארמית. באגדה שני חלקים: מימרה וסיפור מקראי שהמדרש הרחיבו.
חלק א' – מימרה (שורות 2 – 4)
מימרתו של רבי ישמעאל מנמקת את קביעת המשנה כי הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.ובכך הם מונעים הקמת דור של אויבים למקום. במדרשים הנזכרים במקבילות מימרתו של רבי ישמעאל מדרשית, ומבארת את הפסוק עליו נאמרה, אך בסוגיה היא מפרשת את המשנה ללא זיקה למקרא.
חלק ב' – הסיפור המדרשי (שורות 5 – 15)
א. הרחבת הסיפור המקראי (שורות 5 – 9)
המדרש מרחיב את הסיפור המקראי[1] בהביאו את הפרט 'ראה את המעשה ונזכר להלכה' משמע, נזכר במצוי במשנה 'הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן' (שורה 9). התוספת מבהירה כי פנחס לא הגיב באופן אימפולסיבי אלא על פי ההלכה.
תגובת חכמים (שורות 10 – 15)
בחלק זה נשנה על פי מקור תנאי כי פנחס פעל בניגוד לרצון חכמים ובסמוך תמהים אם אכן פעל בניגוד לרצונם. נראה שהדברים מלמדים על ויכוח בין חכמים על המשנה 'הבועל ארמית קנאין פוגעין בהן'.
סתם התלמוד בהביאו את דבריו של רבי יהודה בן פזי המבטל את תמיהתם של חכמים ממעשהו של פנחס ומספר שעשה את המעשה בהשראת רוח הקודש, והאל הביע שביעות רצון ואף זיכה אותו ואת זרעו אחריו ב'ברית כהונת עולם'.[2]
[2] במדבר כ"ה י"ג.
[3] השימוש בצירוף זה שונה מזה שבמקרא (בן יהודה כרך י"ב), ערך 'קדש', עמ' 5790 הערה 2.
|
