פרק ח
ח,א <כו,א> "בן סורר ומורה" כול'. ר' זעירא ר' אבהו ר' יוסי בן חנינה בשם ר' שמעון בן לקיש. כת' "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה". מאימתי הוא נעשה איש. משיזיד. מאימתי הוא מזיד. משתתפשט הכף. משל בשל הזרע מבפנים השחירה הקדירה מבחוץ. אמ' ר' זעירא. תנא ר' שילא בר בינא. "כי יהיה לאיש בן". לא שיהא הבן אב. מכיון שהוא ראוי לבוא על אשה ולעברה היי די ליה אב ולא בן. ואמרה התורה. "בן" ולא אב. ואתיא כיי: דמר ר' יסא בשם ר' שבתי. כל ימיו שלבן סורר ומורה אינן אלא ששה חדשים בלבד. אמ' ר' יסא. כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין. תני. תדע לך שהוא כן. מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת. הוי או'. הבת. ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב קטון או גדול. [הוי אומר. גדול1]. פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב הגונב משלאחרים או הגונב משלאביו ואמו. הוי או'. הגונב משלאחרים. פטרה התורה הגונב משלאחרים וחייבה הגונב משלאביו ואמו. ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך.
ח,ב הל' ב'. "מאימתי הוא חייב" כול'. אמ' ר' יוסי. טרטימר חצי ליטרא הוא. אינו חייב עד שיאכלנו מהובהב. אכלו חי כלב הוא. אכלו מבושל בר נש הוא. אכלו !הסוקים! מהו. גידים הרכים מה הן.
ר' יוחנן אמ'. נימנין עליהן. ר' שמעון בן לקיש אמ'. אין נמנין עליהן. ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא. איתפלגון ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. דתנינן תמן. ''אילו שעורותיהן כבשרן'' <משנה. חולין ט,ב>. אמ' ר' יוחנן. עור זה לא שנו אלא לאיסור ולטומאה. הא ללקות [לא1]. ר' שמעון בן לקיש אמ'. משנה תמימה שנה ר'. בין לאיסור בין לטומאה. מחלפה שיטתיה דר' שמעון בן לקיש. תמן הוא עבד לה בשר. וכא לא עבד לה בשר. אמ' ר' יודה בר פזי. שנייא היא תמן שהוא עור וסופו להקשות. כל שכן מחלפה שיטתיה דר' שמעון בן לקיש. ומה תמן שסופו להקשות הוא עבד לה בשר. כאן שאין סופו להקשות לא כל שכן. אמ' ר' אבהו. טעמ' דר' יודה בן פזי "ואכלו את הבשר". לא גידים.
"אכל בחבורת מצוה. אכל בעיבור החודש. אכל מעשר שיני בירושלם". "ויסרו אותו" <כו,ב> ''ואיננו שומע בקולם''. יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים.
אמ' ר' יוחנן. אם הזכירוך לבולי יהיה ירדן בעל גבולך. אמ' ר' יוחנן. קובלין לרשות להיפטר מבולי. אמ' ר' יוחנן. לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש. ר' יוחנן הוה עליל לכנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל ואמר. יהא חלקי עם מאן דקדש ירחא הכא רומשית.
"אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים". "ויסרו אותו" ''ולא ישמע בקולם''. יצא זה אפי' בקול אביו שבשמים אינו שומע.
ח,ג הל' ג'. "גנב משלאביו" כול'. אזהרה לגניבה הראשונה מניין. "לא תגנובו". [אזהרה1] לגניבה שנייה מניין. "לא תגנובו". ["לא תגנובו"1] על מנת למקט. "לא תגנובו" על מנת לשלם תשלומי כפל. על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. בן בגבג או'. לא תגנוב את שלך מאחר הגנב. שלא תראה גונב. ר' בא ר' יוחנן בשם רב הושעיה. אינו חייב עד שיגנוב מעות. ר' זעירה בשם ר' הושעיה. אינו חייב עד שיזלזל מעות. מהו שיזלזל מעות. מה אנן קיימין. אם בהו דאמ'. הא לך חמשה והב לי תלתא. שטי הוא. הא לך תלתא והב לי חמשה. בר נש הוא. אלא כי נן קיימין בהוא דמר. הא לך חמשה והב לי חמשה. {הי דינו גנב והי דינו גזלן. אמ' ר' הילא. גנב בפני עדים גנב. בפני הבעלים גזלן}. {ר' זעורה בעי. מעתה אפי' נתכוון לגזילה ולבעליה אין זה גוזלן. והידינו גוזלן על דעת' דר' זעורה. ר' שמואל בר סוסרטא בשם ר' אבהו. עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם. בניין אב שבכולן "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו"}.
ח,ד הל' ד'. "היה אביו רוצה" כול'. אמ' ר' יוחנן. ואפי' אין אמו ראויה לאביו. וכל מה שיש לאמו לא משלאביו הם. אמ' ר' יוסי ביר' בון. תיפתר בהו דהות נסבה דיורין ועבדת שירו וגנב מינהון.
הל' ה'. "היה אחד מהן גידם" כול'. כשם שאת דורש באביו ובאמו כך את דורש בזקני בית דין. שנ' "ויצאו" פרט לחיגרים. "ואמרו" פרט לאילמים. "ידינו לא שפכו" פרט לגידמים. "ועינינו לא ראו" פרט לסומין. מגיד הכת' כשם שזקני בית דין שלימין בצדק כך הם צריכין להיות שלימין באיבריהן.
אמ' ר' יוחנן. מת אחד מן הראשונים אינו נסקל. ולא מתנית' היא. ''אינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים''. אמ' ר' הושעיה. שלא תאמר. יעשה דין שיני ראשון. לפום כן צרך מתניתה.
הל' ו'. "ברח עד שלא נגמר דינו" כול'. אמ' ר' יאשיה. סח לי זעירה משם אנשי ירושלם. שלשה הן שאם ביקשו למחול מוחלין. ואילו הן. סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא על פי בית דין. סוטה. ולא מתנית' היא. ''[שבעלה] אינו רוצה להשקותה'' <משנה. סוטה א,ג>. סברין מימר. עד שלא (נמחקה): [נכתבה] המגילה. אתא מימר. ואפי' משנכתבה המגילה. ובשלא נמחקה המגילה. אבל אם נמחקה המגילה לא בדא. בן סורר ומורה. ולא מתנית' היא. ''היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה. אמו רוצה ואביו אינו רוצה''. סברין מימר. עד שלא עמד בדין. אתא מימר לך. ואפי' עמד בדין. ובשלא נגמר דינו. אבל אם נגמר דינו לא בדא. זקן ממרא. הדא דת[י1]^מר שלא להורגו. אבל להחזירו לא היו מחזירין אותו למקומו. וכשבאתי אצל ר' יהודה בן בתירה לנציבין על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי. על זקן ממרא לא הודה לי כדי שלא ירבו מחלוקות ביש'.
מה טעמון דבית שמי. הבא לי בעלי ואני שותה. מה טעמון דבית הלל. הואיל ואין כאן בעל להשקותה החזירתה התורה לספיקה וספיקה לספיקה. וספיקה ל!ח!ודיה. תמן תנינן. ''הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה'' <משנה. כתובות ט,ז>. תני. הפוגמת לא הפוחתת. כיצד. היתה כתובתה מאתים והיא אומרת מנה נפרעת שלא בשבועה. מה בין הפוגמת ומה בין הפוחתת. אמ' ר' חנינה. + בא משא ומתן בנתיים. פוחתת לא בא משא ומתן בנתיים. ר' ירמיה בעי. כמה דת מר תמן. ''ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תיפרע אלא בשבועה'' <משנה. כתובות ט,ז>. ודכותה ועד אחד מעידה שהיא פחותה לא תיפחת אלא בשבועה. אמ' ר' יוסי. בשעה שעד אחד מעידה שהיא פרועה אינו מכחיש שנים. ובשעה שמעיד שפחותה מכחיש את שנים. תני. ''והנפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה'' <משנה. כתובות ט,ז>. ונפרעים מאדם שלא בפניו. אמ' ר' ירמיה. תיפתר בשטר שהריבית אוכלת בו. ובית דין גובין רבית. תיפתר שערב לו מגוי. והתני. יורש שפגם אביו שטר חוב הבן גובה בלא שבועה. בזה יפה כח הבן מכח האב. שהאב אינו גובה אלא בשבועה. אמ' ר' לעזר. ונשבע שבועת יורש. ''שלא פיקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו שטר בין שטרותיו שלאבא ששטר זה פרוע'' <משנה. שבועות ז,ז>. הא אם נמצא פרוע. רב הושעיה בעי. מתנית' דבית שמי. דבית שמי אומ'. ''נוטלת כתובתה ולא שותה'' <משנה. סוטה ד,ב>. אמ' ר' יוסי. טעמון דבית שמי הבא לי בעלי ואני שותה. ברם הכא בדין היה אפי' אביו לא ישבע. תקנה תיקנו בו (שלא) [ש]ישבע. בו תיקנו ובבנו לא ?ת?יקנו. מכיון שמת העמדת את בנו על דין תורה. נתחייב אביו שבועה בבית דין ומת אין בנו גובה. דלא כן מה נן אמרין. יש אדם מוריש שבועתו לבנו. אמ' ר' בא. הכין איתאמרת. פגם אביו שטרו בבית דין ומת אינו גובה. רב חסדא בעי. בגין דהליך תרתין פסיען הוא מפסיד. אילו פגמו חוץ לבית דין את מר. גובה. מפני שפגמו בבית דין את מר. אינו גובה.
ח,ה הל' ז'. "בן סורר ומורה" כול'. צפה הקב'ה שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו. <כו,ג> ואמרה תורה. מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב.
"שמיתתן שלרשעים הנייה להן והנאה לעולם. ולצדיקים רע להן ורע לעולם. יין ושינה לרשעים הנייה להן והנייה לעולם. ולצדיקים רע להן ורע לעולם".
אמ' ר' אבהו. ובלבד יין עם רוב שינה. אמ' ר' יונתן. ישינים הן קימעא מפני שתהא דעתן מיושבת.
ח,ו הל' ח'. "הבא במחתרת" כול'. תני ר' ישמעאל. זה אחד משלשה מקריות שנאמרו בתורה כמשל. "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו". "אם במחתרת ימצא הגנב". "אם זרחה השמש עליו דמים לו". וכי עליו לבדו (זרחה) החמה זורחת. והלא על כל באי העולם זורחת החמה. אלא מה זריחת החמה מיוחדת שהוא שלום לכל באי העולם. כך כל זמן שאת יודע שאת שלום ממנו בין ביום ובין בלילה ההורגו נהרג.
פעמים שהוא בא לגנוב פעמ' שהוא בא להרוג. אמרת שאם בא (להרוג): [לגנוב] וודאי והרגו ההורגו נהרג. פעמים שהוא בא להרוג (אינו) נהרג. מיכן את דן לפיקוח נפש. לומ'. מה !ע'ז! מיוחדת שהיא מטמאה את הארץ ומחללת את השם ומסלקת את השכינה ודוחין בה את הספק. כל שכן לפיקוח נפש שידחה את הספק. כת' "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים". תני ר' חייה. במחתרת אין לו דמים חוץ למחתרת יש לו דמים.
תני ר' שמעון בן יוחי. אפי' חוץ למחתרת אין לו דמים. לפי שממונו שלאדם חביב עליו כנפשו. חמי ליה אזיל בעי מיסב ממוניה מיניה וקאים עלוי וקטליה.
רב הונא אמ'. נטל את הכיס והפך את פניו לצאת והלך לו ועמד עליו והרגו אין ההורגו נהרג. מה טע' דרב הונא. "כי יחם לבבו".
רב אמ'. כל דייתי עלי אנא קטל ליה חוץ מחנניה בן שילא דאנא ידע דלא אתי אלא מיסב מגוסתיה מיניי. אמ' ר' יצחק. מכיון דאברי ליביה עלוי למיעבד ליה דא מילתא אין זה חנניה בן שילא.
ח,ז הל' ט'. "אילו שמצילין אותן בנפשן" כול'. הרודף אחר חבירו להורגו בין בבית בין בשדה מצילין אותו בנפשו. אחד הרודף אחר חבירו להורגו ואחד הרודף אחר כל שאר עבירות שבתורה מצילין אותו בנפשו. אבל אם היתה אלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת ונתינה ליש'. בת יש' לנתין ולממזר. אין מצילין אותו בנפשו. נעשה המעשה אין מצילין אותו בנפשו. אם יש שם מושיעים אין מצילין אותו בנפשו. ר' יודה או'. אם אמרה. הנח לו. אין מצילין אותו בנפשו. שאם ממחין הן על ידיו נמצאו באין לידי שפיכות דמים. פשיטא דא מילתא. רוצח ששיבר את הכלים או שהזיק חייב לשלם. היה משבר עד שהוא מגיע לעיר. ר' זעירא ור' הושעיה. חד אמ'. נותן דמים. וחרנה אמ'. אינו נותן דמים. רודף שנעשה נרדף מהו להציל את הרודף בנפשו שלנרדף. גדול שנעשה קטון מהו להציל את הגדול בנפשו שלקטן. התיב ר' ירמיה. והתנינן. ''יצא ראשו ורובו אין נוגעין בו. שאין דוחין נפש מפני נפש'' <משנה. אהלות ז,ו>. ר' יוסי ביר' בון בשם רב חסדא. שנייא היא תמן שאין את יודע מי הרג את מי.
תני ר' לעזר ביר' שמעון או'. ההולך לעבוד ע'ז מצילין אותו בנפשו. אם מפני כבוד בשר ודם מצילין אותו בנפשו לא כל שכן מפני חי העולמים.