פרק ז
ז,א <כד,ב> "ארבע מיתות נמסרו לבית דין" כול'.
ולרשות לא ניתן אלא [דין1] הרג בלבד.
סקילה מניין. "וסקל' באבנים ומתו". שריפה. שנ' "באש ישרפו אותו ואתהן". הרג. נאמ' כאן נקימה ונאמ' להלן "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית". מה נקימה האמורה להלן חרב. אף נקימה האמורה כאן חרב. חנק. לית משכח ליה. אמרת. כל מיתה האמורה בתורה סתם אי(נה)[ן] (אלא חנק) אתה רשאי להחמיר עליה אלא להקל עליה ותלו אותה בחנק. ר' שמעון או'. שריפה חמורה מסקילה. ורבנין מרין. סקילה חמורה משריפה. ר' שמעון או'. חנק חמור מהרג. ורבנין מרין. הרג חמור מחנק. ר' שמעון דרש. כל שם בת כהן בשריפה. ורבנין מרין. כל שם ארוסה בסקילה. ר' שמעון דרש. מה בת כהן שהחמירה תורה בארוסה שתהא בשריפה היקילה בנשואה שתהא בסקילה. בת יש' שהיקילה תורה בארוסה שתהא בסקילה אינו דין שנקל עליה בנשואה שתהא בהריגה. ורבנין דרשין. מה אם בת יש' שהחמירה התורה בארוסה שתהא בסקילה היקילה בנשואה שתהא בשריפה. [בת כהן] שהיקילה התורה באירוסיה שתהא בשריפה אינו דין שנקל עליה בנישואיה שתהא בחניקה. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה. כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה בשריפה. כשהיא אצל אביה עם אביה בשריפה ועם חמיה בסקילה. "את אביה היא מחללת באש תשרף". ר' ליעזר או'. עם אביה בשריפה עם חמיה בסקילה. היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה. כיוצא בהם בשריפה היא והן בשריפה. כיוצא בהן בסקילה היא והן בסקילה. כיוצא בהן בחנק הן בשריפה והוא בחנק. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה. רבנין דרשין. אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי ע'ז (היו9) היו בסקילה. יצאו לידון בקלה שבמיתות בשריפה. לא דייך שאת מוציאה לידון בקלה שבמיתות בשריפה אלא שאת מוציאן [לדון1] בקלה שבמיתות בחניקה. ר' שמעון דרש. נביא השקר בכלל עובדי ע'ז היו בשריפה. יצאו לידון בקלה שבמיתות בסקילה. לא דייך שאת מוציאן לידון בסקילה אלא שאת רוצה להוציאן בקלה שבמיתות בהריגה. ר' שמואל בר סוסרטאי בשם ר' אבהו מחלף. רבנין דרשין. נביא השקר בכלל עובדי ע'ז היה בסקילה. יצא לידון בקלה שבמיתות בשריפה. לא דייך שאת מוציאו בשריפה אלא שאת מוציאו לידון בקלה שבמיתות בחניקה. ר' שמעון דרש. אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי ע'ז היו בשריפה. יצאו לידון בקלה שבמיתות בסקילה. לא דייך אלא שאת מוציאן לידון בקלה שבמיתות בהריגה.
ז,ב הל' ב'. "מצות הנשרפין" כול'. ויתן קשה בפני עצמו. אמר. שלא ימות. שכן מצינו שבשעה שסתם חזקיהו את [מוצא1] מימי גיחון העליון במנים דקים סתמן.
ר' קריספא בשם ר' יוחנן. בפתילה שלבעץ היא מתנית'. מהו בפתילה שלבעץ. רבנין דקיסרין אמרין. אבר וקסטיטריון מעורבין. אמ' ר' יוסי ביר' בון. אתיא כמאן דמר. ''מדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו''. ברם כמאן דמר. ''יורדת לתוך מיעיו וחומרת את בני מיעיו''. בפתילה שלנפט היא מתנית'.
תני. קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש ניטלו דיני נפשות מיש'. בימי ר' שמעון בן יוחי ניטלו דיני ממונות מיש'.
אמ' ר' שמעון בן יוחי. בריך רחמנא דלי נא חכים מידון.
אמ' ר' לעזר ביר' צדוק. תינוק הייתי ורוכב על כתיפו דאבא. וראיתי בת כהן שזינת והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו. תינוק היית ואין עדות לתינוק. כד חמא דא מילתא לא הוה פחות מבן עשר שנין. כד הוה מהלך עם ר' לא הוה פחות מן תלתין שנין. דלית אורחא דגברא רבא מהלך עם בר נש פחות מתלתין שנין.
ותני כן. אמ' ר'. מעשה שהייתי אני בא ור' אלעזר ביר' צדוק מבית-שיריין ואכלנו תאנים וענבים עראי חוץ לסוכה.
ז,ג הל' ג'. "מצות הנהרגין" כול'. מודה ר' יהודה שאין מיתה מנוולת מזו. אלא שאמרה תורה "ובחקותיהם לא תלכו".
אמ' ר' יוחנן. ותני כן. ''ירצח הרוצח''. במה שרצח. יכול אם הרגו בסייף יהרגנו בסייף. במקל יהרגנו במקל. נאמ' כאן נקימה ונאמ' להלן "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית". מה נקימה שנ' להלן בחרב אף נקימה שנאמ' כאן מיתה בחרב. יכול יטלינו (מן): [מבין] האגפיים. נאמ' כאן "ובערת הרע מקרבך". ונאמ' להלן "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך". הבערה הבערה. עריפה עריפה. מה הבערה שנ' להלן מול העורף אף כאן מול העורף. מה עריפה שנ' להלן התזת הראש אף כאן התזת הראש.
הל' ד'. "מצות הנחנקין" כול'. חנק לית משכח. אמרת. הרי זו מיתה בתורה. וכל מיתה שנאמרה בתורה סתם אין את רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה. <כד,ג> דברי ר' יאשיה. אמ' לו ר' יונתן. לא מפני שהיא קלה אלא שנאמרה סתם. וכל מיתה שנאמרה סתם אי אתה רשאי להחמיר עליה אלא להקל עליה. תלו אותו בחנק. אמרת. סדר חנק כך הוא. ''זה מושך אצלו וזה מושך אצלו'' <משנה. סנהדרין ז,ג>. כהנא בעא קומי רב. תמן את מר. ''זה מושך הילך וזה מושך הילך'' <משנה. זבים ג,ב>. וכא את מר. ''זה מושך אצלו וזה מושך אצלו''. אמ' ליה. תמן זה מלפניו וזה מלאחריו. ברם הכא דין מן דין סיטרא ודין מן דין סיטרא.
ז,ד הל' ה'. "אילו הן הנסקלין" כול'. לכן צריכה בהעלם אחד. אבל בשני העלימות. שכן אפי' באשה אחת בא עליה וחזר ובא עליה בהעלם אחד. חייב על כל אחת ואחת. ר' שמעון בריה דר' הלל בן פזי בעא קומי ר' הלל בר פזי. מתנית' באשה אחת שיש לה שמות הרבה. אבל אם היו נשים הרבה והעלימות הרבה בהעלם אחד הוא. אמ' ליה. לכן צריכה בהעלם אחד. דאיתפלגון. הוא בהעלם אחד והיא בחמשה העלימות. ר' יוחנן אמ'. הוא מביא קרבן אחד והיא מביאה ה' קרבנות. ר' שמעון בן לקיש אמ'. כשם שאינו מביא +<אלא10> קרבן אחד כך אינה מביאה אלא קרבן אחד. שלא תאמר. יעשו נשים הרבה והעלימות הרבה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. לפום כן צרך מימר. חייב על כל אחת ואחת. אמ' ר' בון בר חייה. תני ר' ישמעאל כן. "לא תנחשו ולא תעוננו". והלא הניחוש והעינון בכלל היו ויצאו מן הכלל לחלוק על הכלל. כלל בהיכרת ופרט בהיכרת. מילתיה דר' יוחנן אמרה. כלל ופרט הוא. דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן. "כי כל אשר יעשה מכל התוע' האלה ונכרתו" וגו'. והלא אחותו בכלל היית ויצאת מן הכלל לחלוק על הכלל. התיב ר' לעזר. והכת' "ערות אחות אמך וערות אחות אביך לא תגלה". אמ' ליה. לצורך יצאת לידון בעריה. והכת' "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלתה את ערותה את מקורה הערה והיא גילתה את מקור דמיה". אמ' ליה. לצורך יצאת לידון בערייה. שלא תאמר. הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאת ערייה לא נעשה בה את המערה כגומר. לפום כן צריך מימר. והכת' "ואיש אשר ישכב את דדתו ערות דודו גלה". אמ' ליה. לצורך יצאת לידון בערירי. +. דאמ' ר' יודן. כל אתר דת[י1]^מר "ערירים יהיו" הווין בלא וולד. וכל אתר דת[י1]^מר "ערירים ימותו" קוברין את בניהן. אמ' ר' יוסי. "דודתו" לצורך יצאת. למעט את אשת אחיו מאמו. מה טעמ'. נאמ' כאן "דודתו" ונאמ' להלן "או דודו או בן דודו יגאלנו". מה "דודו" שנ' להלן באחי אביו מאביו הכת' מדבר. אף "דודתו" שנ' כאן באשת אחי אביו מאביו הכת' מדבר. אף אשת אחיו ל!ימ!דה מדודתו. מה "דודתו" שנ' להלן באשת אחי אביו מאביו הכת' מדבר. אף "אשת אחיו" שנ' כאן באשת אחיו מאביו הכת' מדבר. עד כדון כר' עקיבה. כר' ישמעאל. תני ר' ישמעאל. נאמ' כאן "אשת אחיו" ונאמ' להלן "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא". מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה. אף אשת אחיו +<מ?אביו?10> יש לה היתר +<[ל]אחר אסורָהּ10> יצאת אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה. והא ר' !יוחנן! מקשי לה מנן תיתי ליה. ר' אבהו בשם ר' לעזר בשם ר' הושעיה. שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין את ההכרת. מה טע'. "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו". וכת' "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו". הרי כאן שני לאוין וכרת אחד. לאוין חולקין את ההכרת. ועוד מן הדא. שמואל בר אבא בעא קומי ר' זעורה. ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים בטומאה. אמ' ליה. לצורך יצאו. למעט קדשי בדק הבית +<לִמְעִילָה10> שאין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. ולא מתנית' היא. ''קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה למעילה וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא'' <משנה. מעילה ד,א>. מה שאין כן בקדשי בדק הבית. מכיון שאינן מצטרפין {אינן} חולקין. אמ' ר' חנינה. וכן היא צריכה ליה. ויחלקו ולא יצטרפו. כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מילתיה דר' לעזר אמרה. כלל ופרט הוא. ר' לעזר אמ'. לוקין על ידי חרישה בשביעית. ר' יוחנן אמ'. אין לוקין על ידי חרישה בשביעית. מה טע' דר' לעזר. "ושבתה הארץ שבת לי'י" כלל. "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" פרט. הזורע והזומר בכלל היו. ולמה יצאו. להקיש אליהם. אלא מה הזורע והזומר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן. מה עבד לה ר' יוחנן. שני דברים הן. ושני דברים שיצאו מן הכלל חולקין. על דעת' דר' (יוחנן): [אלעזר1] אינן חולקין. ואית ליה. לחלוק אינן חולקין הא ללמד מלמדין. על דעת' דר' יוחנן אינן מלמדין. שנייא היא שכלל בעשה ופרט בלא תעשה. ואין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. על דעת' דר' לעזר עשה מלמד על לא תעשה אבל לא תעשה אינו מלמד על עשה. על דעת' דר' יוחנן ניחא מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות. [על דעתיה דר' לעזר מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות1]. כשם שאין מלמדין לעניין איסור כך לעניין היתר לא ילמדו. אמ' ר' בא קרתיגנאה. טע' דר' יוחנן "שש שנים תזרע שדך" לא בשביעית. "ושש שנים תזמר כרמך" לא בשביעית. כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה הוא ועובר בעשה. ר' ירמיה אמ'. עובר בעשה. ר' יוסי או'. אפי' בעשה אין בו. והכת' מלא "ושבתה הארץ שבת לי'י". לעניין לא תעשה שבו. יהו לוקין על התוספת. ר' יוחנן פתר מתנית' יכול יהו לוקין על ידי חרישה בשביעית. {הרי} ר' לעזר פתר מתנית' <כד,ד> יכול יהו לוקים על איסור שני פרקים הראשונים. אית תניי תני "ושש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך". ואית תניי תני "שדך לא תזרע" וגו'. מאן דמר "שש שנים" מסייע לר' יוחנן. ומאן דמר "שדך לא תזרע" מסייע לר' לעזר. [מתנית' מסייע' לר' לעזר]. "השמר" בלא תעשה. "פן" לא תעשה. וכת' "שם תעלה עולותיך ושם תעשה". "שם תעלה" זו העלייה. "ושם תעשה" זו השחיטה וזריקה. מה העלייה שהיא בעשה הרי היא בלא תעשה. אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו בלא תעשה. בגין דכת' "שם תעלה" "ושם תעשה". והא אילו לא כת' "שם תעלה" "ושם תעשה" אין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. מה עבד לה ר' יוחנן. שלא תאמר כמה דת[י1]^מר גבי שבת. חפר חרץ נעץ אינו חייב אלא אחת. ודכוותה שחט והעלה לא יהא חייב אלא אחת. לפום כן צרך מימר. חייב על כל אחת ואחת. ר' זעירה רב חייה בר אשי בשם כהנא. הנוטע בשבת חייב משום זורע. ר' זעורה אמ'. זומר כנוטע. נטע וזמר בשבת. על דעת' דכהנא חייב שתים. על דעת' דר' זעורה אינו חייב אלא אחת. כלום אמ' ר' זעורה אלא זומר כנוטע. דילמ' נוטע כזומר. הכל היה בכלל זריעה ויצאת זמירה להחמיר על עצמה. מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה את פוטרו משום זורע. הוי לא שנייא. נטע וזמר בשבת בין על דעת' דכהנא בין על דעת' דר' זעורה חייב שתים.
הל' ו'. "הבא על האם" כול'.
הל' ז'. "הבא על אשת אב" כול'. אזהרה לבא על האם מניין. "ערות אמך לא תגלה". כרת מניין. "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפש' העוש' מקרב עמם".
אזהרה לבא על אשת אב מניין. "ערות אשת אביך לא תגלה". כרת מניין. "כי כל אשר יעשה" וגו'. עונש מניין. "ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מות יומתו" וגו'.
הל' ח'. "הבא על כלתו" כול'. אזהרה (לא) לבא על כלתו מניין. "ערות כלתך לא תגלה". כרת מניין. "כי כל (התועבו) איש אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו". עונש מניין. "ואיש אשר ישכב את כלתו" וגו'. תניתה הכא תניתה בכריתות. ניחא בכריתות. שהוא מביא קרבן וחוזר ומביא קרבן. אית לך מימר בסנהדרין. שהוא נסקל וחוזר ונסקל. אמ' ר' יודן אבוי דר' מתנייה. להתרייה איתאמרת. שאם התרו בו משום אשת אב לוקה. משום אם לוקה. ויתרו בו משום אשת איש. אמ' ר' אבון. תיפתר בפנויה. תמן תני!נ!ן. ר' יהודה או'. אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו חייב אלא אחת. הא אם היתה אמו ראויה לאביו חייב שתים. ר' אבהו בשם ר' יוחנן. לא שנייא. בין שהיתה אמו ראויה לאביו בין שאין אמו ראויה לאביו אינו חייב אלא אחת. טעמ' דר' יוחנן. "אמך היא". משום אמו אתה מחייבו. ערה את כל הפרשה לאם. ר' בון בר חייה בעא קומי ר' זעירא. מה ראה ר' יוחנן לתפוש את האם ולהניח את אשת האב. אמ' ליה. דהוא סבר כר' ישמעאל. דר' ישמעאל דרש. "ערות {אשת} אביך" בזכור הכתוב מדבר. ואין אביו בכלל הזכור. אלא לחייבו שתים. דתני. הבא על אביו חייב עליו שתים. וניתני. שלשים ושבע כריתות בתורה. ר' מנא אמ'. כל שם זכור אחד. "ערות אשת אביך" באשת אב הכת' מדבר. "ערות אמך" זו אמו שהיא אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מניין. "אמך היא לא תגלה ערותה". מה עבד לה ר' ישמעאל. פתר לה לאחר מיתה. ולית לר' עקיבה כן "ערות אביך היא". לא שנייא בין בחייה בין לאחר מיתה. ר' עקיבה דרש. "ערות {אשת} אביך" באשת אב הכתוב מדבר. "ערות אמך" זו אמו שהיא אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מניין. "אמך היא לא תגלה ערוותה". מה עבד לה ר' ישמעאל. פתר לה לאחר מיתה. ולית ליה לר' עקיבה כן "ערות אביך ערות אמך". מה אביך כל שהוא אביך בין לעונש בין לאזהרה. אף אמך כל שהיא אמך בין לעונש בין לאזהרה. לא מסתברא דדריש אהן קרייא. אלא ר' יודה דלית ליה אמו שהיא אשת אביו צריך מידרוש "ערות אביך וערות אמך". מה "אביך" כל שהוא אביך בין לעונש בין לאזהרה. אף "אמך" כל שהיא אמך בין לעונש בין לאזהרה. אמ' ר' זעירה. הדא אמרה. למידין מגזירה שוה אפי' מופנה מצד אחד. אמ' ליה ר' יודן. לית דא פשיטא על דר' עקיבה. דר' עקיבה אמ'. גזירה שוה אע'פ שאינו מופנה. ר' ירמיה בעי. הבא על אמו מהו שהוא חייב עליה משם אשת איש. תא חמי. אילו בא אחר עליה חייב משום אשת איש בנה לא כל שכן. התיב ר' יוסי. הרי חורגה הרי הוא חייב עליה משום אשת איש. ובנה אינו חייב עליה משום אשת איש. דתני. אף בשאר כל העריות (?ב?)[כ]ן. חמותו ואשת איש את תופשו משום חמותו. כלתו ואשת איש את תופסו משום כלתו. אחותו ואשת איש את תופסו משום אחותו. מבריחו מן החמורה ומקנתרו בקלה לית יכיל. דתני. הבא על אחותו חייב עליה משום אחותו ומשום [בת] אשת אביו. ר' יוסי ביר' יודה או'. הבא על אחותו אינו חייב עליה אלא משום שם אחד בלבד. וכן הבא על כלתו. ר' ירמיה ר' אבהו בשם ר' יוחנן. אתייא דר' יוסי ביר' יודה בשיטת ר' יודה אביו. כמה דר' יודה תופש שם ראשון. כן ר' יוסי ביר' יודה תופש שם ראשון. חזר ר' ירמיה ר' אבהו בשם ר' יוחנן. לית לר' יוסי ביר' יודה כשיטת ר' יודה אביו. תמן אמו בלא אשת אביו חייב. אשת אביו בלא אמו חייב. ברם הכא מצינו בת אשת אביו בלא אחותו הוא מותר בה.
הל' ט'. "הבא על הזכור". <כה,א> אזהרה לבא על הזכור מניין. "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה". כרת מניין. "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו" וגו'. עונש מניין. "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועיבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם". את יליף "דמיהם בם" מ"דמיהם בם". עד כדון לשוכב. לנשכב מניין. "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה". קרי ביה. ''לא תישכב''. עד כדון כר' עקיבה. כר' ישמעאל. "לא יהיה קדש מבני יש'". כרת לנשכב כר' ישמעאל מניין. ר' ירמיה בשם ר' אבהו. נאמ' כאן "קדש" ונאמ' להלן "וגם קדש היה בארץ". את למד "קדש" מ"קדש" ו"קדש" מ''תועבה''. ר' חייה בר אדא בשם ר' חנינה. "תועיבה" מ''תועיבה''. אמ' ר' יוסי ביר' בון. מתנית' אמרה כן. "תועבה עשו שניהם". שניהם בסקילה. שניהם באזהרה. שניהן בהכרת.
אזהרה לבא על הבהמה מניין. "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה". כרת מניין. "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו" וגו'. עונש מניין. "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת". את יליף "דמיהם בם" מ"דמיהם בם". עד כדון כר' עקיבה. כר' ישמעאל. ר' ישמעאל מן אתריה ור' עקיבה מן אתריה. כרת לנשכב על דר' ישמעאל לית משכח. עונש לנשכב בין על דר' ישמעאל בין על דר' עקיבה לית משכח. וכת' "זובח לאלהים יחרם". מה זה בסקילה וכרת אף זה בסקילה וכרת. מה מפקא מביניהון. שכב את הזכור ונשכב ממנו. על דעת' דר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת. על דעת' דר' עקיבה חייב שתים. שכב את הבהמה ונשכב הימינה. בין על דעת' דר' עקיבה בין על דעת' דר' ישמעאל חייב שתים. שכב את הזכור ואת הבהמה חייב שתים. נשכב מן הזכור ומן הבהמה חייב שתים. שכב שני זכרים כאחת. מאחר שמתחייבין על ידו שנים חייב שתים. נשכב משני זכרים כאחת. מאחר שמתחייבין על ידו שנים חייב שתים. תני. הזכור לא עשה בו את הקטון כגדול והבהמה עשה בה את הקטנה כגדולה. אמ' ר' לעזר. לעולם אינו מתחייב עליה עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. ר' בון בר חייה בעא מר' זעירא. מה ראה ר' ישמעאל ור' עקיבה ליחלק בזכור ובבהמה ובשאר כל העריות לא נחלקו. אמ' ליה. שבכל העריות כתוב בהן ''שאר בשר'' ואילו אין כתוב בהן ''שאר בשר''. התיבון. הרי נידה אין כתוב בה ''שאר בשר'' ונחלקו עליה. ר' ירמיה בשם ר' אבהו. מכיון דכת' קריבה קריבה. כמי שכולהם כאן וכולהם כאן. ר' חייא בר אד()[א] בשם ר' חנינה. "ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה". אמ' ר' יוסי ביר' בון. היא ''בל תקרב'' היא ''בל תגלה''.
אזהרה לאשה המביאה את הבהמה [עליה1] מניין. "ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא". כרת מניין. "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו". עונש מניין. "ואשה אשר (תק?רב? ..ל): [תעמד לפני] בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם". את יליף הריגה מהריגה. סקילה מסקילה. "דמיהם בם" מ"דמיהם בם".
ר' בא בר ממל בעי. הגע עצמך שבא עליה שוגג. הרי היא נסקלת על ידיו והוא פטור. ר' שמעון בעי. הגע עצמך שחרש בה בשבת. הרי הוא נסקל על ידה והיא פטורה. לית לך אלא כהדא דמר ר' שמואל בר רב יצחק. "כספם וזהבם עשו להם עצבים" ''למען יכרתון'' אין כת' כאן אלא "למען יכרת".
כאינש דמר. שחיק טימייה דפלן. דאפיק בריה לעבדא בישא.
ז,ה הל' י'. "המגדף אינו חייב" כול'. אזהרה למגדף מניין. "אלהים לא תקלל". כרת מניין. "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו". עונש מניין. "ונוקב שם י'י מות יומת". וכר' ישמעאל. דר' ישמעאל אמ'. בדיינים הכת' מדבר. אם על הדיינים הוא מזהיר לא כל שכן על הכינויים. אם על הכינויים הוא עונש כרת לא כל שכן על שם המיוחד. אית תניי תני. על הכינויים באזהרה וכרת. על שם המיוחד במיתה. אית תניי תני. על הכינויים באזהרה ועל שם המיוחד במיתה וכרת. מאן דמר. על הכינויים באזהרה וכרת. "אלהים לא תקלל". ועוד "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו". בכרת. ועל שם המיוחד במיתה. "ונוקב שם י'י מות יומת". ומאן דמר. על הכינויין באזהרה. "אלהים לא תקלל". ועל שם המיוחד במיתה וכרת. "ונוקב שם י'[י1] מות יומת". "ואיש איש כי יקלל אלהיו" וגו'.
ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק. זאת אומרת שדנין מספק. היך עבידא. פל' הרג את הנפש. יהא נידון עד שיבואו עדיו. אמ' ליה ר' יוסי. ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה. אלא כיני. פל' הרג את הנפש והרי עידיו שהרג את הנפש. יהא תפוש עד שיבואו עידיו. ואמרין ליה. גדף. אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל. ואין העדים צריכין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו. ר' שמעון בן לקיש אמ'. מיכן לדיינים שקיבלו עדות עומדין שדינן דין. את שמע מינה שית. את שמע מינה כהיא דאמ' ר' שמואל בר רב יצחק. ואת שמע מינה כהיא דאמ' ר' שמעון בן לקיש. ואת שמע מינה. שומע מפי שומע חייב לקרוע. ואת שמע מינה. מיכן לעד שהעיד עדותו השיני או'. אף אני כמוהו. והשלישי או'. אף אני כמוהו. ואת שמע מינה שהוא אחד מן הקרעים שאין מתאחין. ואת שמע מינה. מכיון שהיו יודעין משעה הראשונה שהוא שם המיוחד שהוא צריך לקרוע. ר' חייה אמ' ר' יסא מקשי. תנינן. ''הכרוז יוצא לפניו. איש פל' בן איש פל' יוצא ליסקל על שעבר עבירה פל'. ופל' ופל' עדיו. כל מי שהוא יודע לו זכות יבוא (ויעיד) וילמד'' <משנה. סנהדרין ו,א>. שמענו. שומע מפי שומע צריך לקרוע. שמעינן. שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע.
מהו לקרוע על קיללת השם. נישמעינה מן הדא. "ויהי כשמוע המלך חזקיהו את דברי רב:-שקה ויקרע את בגדיו".
מהו לקרוע על קיללת <כה,ב> הגוי. מאן דאמ'. רב:-שקה גוי היה. קורעין. מאן דמר. יש' היה. אין קורעין.
תני ר' הושעיה. אחד השומע קללת השם מיש' ואחד השומע מפי הגוי חייב לקרוע. מה טע'. "הנה + י'י אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר".
מהו לקרוע בזמן הזה. ר' יוסה ר' ירמיה בשם ר' חייה בר בא ר' חזקיה ר' ירמיה בשם ר' יוחנן. משרבו הגודפנים פסקו מלקרוע.
מהו לקרוע על הכינויין בזמן הזה. נישמעינה מהדא. ר' שמעון בן לקיש הוה מהלך באיסרטא. פגע ביה חד כותיי והוה מגדף והוא קרע מגדף והוא קרע. נחת ליה מן חמרא ויהב ליה מרתוקא גו ליביה. אמ' ליה. בר כותיי. אית לאימך מאנין מספקא לי. [מילתיה1] הדא אמרה שקורעין על הכינויין ושקורעין בזמן הזה.
ז,ו הל' י'א. "העובד עבודה-זרה" כול'. אזהרה לעובד ע'ז מניין. "לא תעבדם". כרת מניין. "את י'י הוא מגדף ונכרתה". ולא "מגדף" כתוב.
כאדם שהוא או' לחבירו. גידפתה את כל הקערה ולא שיירתה בה כלום. משל ר' שמעון בן לעזר או'. לשנים שהיו יושבין וקערה שלגריסין ביניהון. פשט אחד את ידו וגידף את כל הקערה ולא שייר בה כלום. כך המגדף והעובד ע'ז אינו משייר לאחריו מצוה.
עונש מניין. "והוצאת האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הזה אל שעריך" $וגו' עד$ "וסקלתם אותם באבנים ומתו". "לא תעבדם". הייתי או'. עד שיעבוד כל ע'ז שבעולם. ת'ל "לא תשתחוה להם". השתחויה בכלל היתה ולמה יצאת. להקיש אליה. אלא מה השתחויה מיוחדת מעשה יחיד וחייבין עליה בפני עצמה. אף אני ארבה כל מעשה ומעשה שיש בה חייבין עליו בפני עצמו. אע'ג דר' שמעון בן לעזר [אמר1]. זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. מודה שאם עבדה בעבודתה בעבודת(ה) הגבוה בעבודת השתחויה שהוא חייב על כל אחת ואחת. כדמר ר' שמואל בשם ר' זעירא. "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". אמ' ליה. מטי תנה לקדשים. ר' יסא בשם ר' יוחנן. זיבח לה טלה בעל מום חייב. מאי כדון. כיי דמר ר' הילא. "לא תעשון כן לי'י אלהיכם". [כל לה' אלהיכ' לא תעשון כן1]. ר' בון בר חייה בעא קומי ר' זעירה. "לא תעבדם" כלל. "לא תשתחוה להם" פרט. "כי לא תשתחוה לאל אחר" חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט. ר' בון בר כהנא בעא קומי ר' הילא. "לא תעשון כן" כלל. "זובח לאלהים יחרם" פרט. "בלתי לי'י לבדו" חזר וכלל. כלל ופרט וכלל והכל בכלל. וריבה את המג(ד)[פ]ף והמנשק. אמ' ליה. לאי-זה דבר נאמ' השתחויה. לא ללמד על עצמו שהוא מעשה. המגפף והמשתחוה שאינן מעשה. מניין לאומר לו. אלי אתה. רב אבון בשם רבנין דתמן. "וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמ' אלה אלהיך יש'" וגו'. מעתה אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר ויאמר. אמ' ר' יוסי. לא בא הכת' להזכיר אלא גניין שליש'. "וישתחוו לו" לא לגבוה. "ויזבחו לו" לא לגבוה. "ויאמרו לו" לא לגבוה. מאי כדון. נאמ' כאן אמירה ונאמ' אמירה במסית. מה אמירה האמורה במסית עשה בה אמירה כמעשה. אף אמירה האמורה כאן נעשה בה אמירה כמעשה. כת' "וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחוו להם ולשמש או לירח". אמ' ר' זעורה. ''לשמש'' אין כת' כאן אלא "ולשמש". אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים. התיב ר' אבא בר זמינא קומי ר' זעורה. והא כת' "כל אשר לו סנפיר וקשקשת" "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת". מעתה אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים. אלא בגין דכת' וי'ו. אמ' רב יוחנן בר מרייא. כל הן דאנא משכח וי'ו אנא מחיק ליה. אמ' ר' שמואל בר אבודמא. הייתי או'. מה שבימים יהו אסורין ומה שבגיגיות ושבביברים יהו (אסורין) מותרין. ת'ל "וכל אשר במים" ריבה. ר' שמואל בר נחמני בשם ר' הושעיה. האו' לו. אלי אתה. מחלוקת ר' + וחכמ'. השתחוה לה מהו. ר' יוחנן אמ'. דברי הכל מודין בכפיפת קומה שהוא חייב. מה בין המעלה והמוריד קומתו מה בין המעלה והמוריד שפתותיו. ר' יוחנן אמ'. כמחלוקת. וריש-לקיש אמ'. כמחלוקת. אמ' ר' זעירא. קרייא מסייע לריש-לקיש. "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה". אין לי אלא דבר שהוא מעשה. המגדף והמשתחוה שאינן מעשה מניין.
ז,ז הלכהי'ג. "הנותן מזרעו למולך". אזהרה לנותן מזרעו למולך מניין. "ומזרעך לא תתן להעביר למולך". כרת מניין. "כי מזרעו נתן למולך ונכרתה". עונש מניין. "איש איש מבני יש' ומן הגר הגר ביש' אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן". "ומזרעך לא תתן (להעביר למולך)". יכול אפי' מסר ולא העביר יהא חייב. ת'ל "ומזרעך לא תתן להעביר (למולך)". יכול אפי' מסר והעביר שלא למולך יהא חייב. ת'ל "ומזרעך לא תתן להעביר למולך". יכול אפי' מסר והעביר למולך שלא באש יהא חייב. ת'-ל' "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש". עברה עברה לגזירה שוה. מה העברה שנ' להלן באש אף כאן באש. נמצאתה או'. לעולם אינו חייב עד שימסור ויעביר באש למולך. ר' נסה בשם ר' לעזר. לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים ויטלינו ויעבירנו. העבירו כדרכו מהו. תני. היה מושכו ומעבירו. תני. העבירו ברגלו פטור. ר' לעזר ביר' שמעון מחייב. אחד המולך ואחד שאר ע'ז. ר' לעזר ביר' שמעון או'. אינו חייב אלא למולך בלבד. אינו חייב אלא על יוצאי יריכו. אמ' ר' יוחנן. טעמ' דר' לעזר ביר' שמעון מהכא. "לא ימצא בך" בגופך לא ימצא מעביר. "והכרתי אותו מקרב עמו". לרבות שאר ע'ז בהיכרת. עונש מניין. "מזרעו נתן למולך מות יומת". והוא שהעביר עצמו. לא ברגלו הוא עובר. מפני שהעביר את עצמו. אבל אם היה מושך <כה,ג> בו ומעבירו חייב. מה היא דאמ' ר' לעזר ביר' שמעון. העבירו ברגלו פטור. בהוא דאעבריה מזקר. ר' בון בר חייה בעא קומי ר' זעירא. מסר ולא העביר תפלוגתא דחזקיה ודר' יוחנן. דאיתפלגון. !טבח! ולא מכר. חזקיה אמ'. חייב. ור' יוחנן אמ'. פטור. ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן. ראה לשון שלימדתך התורה. ''מולך''. כל שתמליכהו עליך. אפי' קיסם אפי' צרור. "והכרתי אותו מקרב עמו". לרבות שאר ע'ז בהיכרת. ר' נסה בשם ר' לעזר. לרבות שאר ע'ז לבנים ולבנות. דתני. אחד המולך ואחד שאר ע'ז. בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאמהות. חייב. אמ' ר' זעירה. בשאין עבודתה לכן. אבל אם היתה עבודתה לכן פטור. אמ' ר' הילא. אפי' עבודתה לכן חייב שתים. מתנית' מסייעא לר' הילא. מולך בכלל עובדי ע'ז היה ויצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. (אמ' ר' תנחום בר יודן. אע'ג דר' לעזר ביר' שמעון אמ'. בכלל עובדי ע'ז היה). אמ' ר' תנחום בר ירמיה. אתייא דר' לעזר ביר' שמעון כשיטת ר' שמעון אביו. כמה דר' שמעון אמ'. מולך בכלל עובדי ע'ז היה. יצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. כן ר' לעזר ביר' שמעון אמ'. בכלל עובדי ע'ז היה. יצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. אמ' ר' תנחום בר יודן. אע'ג דר' לעזר ביר' שמעון אמ'. זיבח וקיטר ניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. מודה שאם עבדה בעבודתה (בע) כעבודת הגבוה בעבודת השתחויה שהוא חייב על כל אחת ואחת. מניין שאם עבדה בעבודתה בעבודת גבוה בעבודת השתחויה שהוא חייב על כל אחת ואחת. ר' שמואל בשם ר' זעורה. "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". אמ' ליה. מטיתנה לקדשים. ר' יסא בשם ר' יוחנן. זיבח לה טלה אחד בעל מום חייב. מאי כדון. כדאמ' ר' הילא. "לא תעשון כן לי'י אלהיכם". כלי'י אלהיכם לא תעשון כן. אמ' ר' פינחס קומי ר' יוסה בשם רב חסדא. היתה עבודתה בבנים ובבנות ועבדה באבות ובאמהות חייב שתים. והוה ר' זעורה חדי בה. סבר מימר. בשיטת ר' הילא רביה איתאמרת ועל דר' לעזר ביר' שמעון איתאמרת. אמ' ליה. ומה בידך. ועל דרבנין איתאמרת. אמ' ליה. ולהדא צורכת.
אזהרה לבעל אוב מניין. "אל תפנו אל האובות". כרת מניין. "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים" וגו'. עונש מניין. "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו". ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות. ר' חזקיה בשם ריש-לקיש. מפני שנכללו כולם בלאו אחד "אל תפנו אל האובות" וגו'. ר' יסא בשם ריש-לקיש. שהוא בלא תעשה שהוא בא מכח עשה. אמ' ר' זעורה קומי ר' יסא. הכן לא אתא מתני בר נש מתני ידעוני בכריתות אלא את. אמ' ליה. כמה דאישתעי קרייא אישתעיית מתנית'. "אוב או ידעוני". ''"!או!" זה פיתום המדבר משיחיו. "וידעוני" זה המדבר בפיו. הרי אילו בסקילה והנשאל בהן באזהרה''. "ודורש אל המתים". אית תניי תני. זה הנשאל בגולגולת. אית תניי תני. זה הנשאל בזכורו. מה בין הנשאל בגולגולת למעלה בזכורו. שהנשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת וההדיוט מעלה את המלך. והמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת ואין ההדיוט מעלה את המלך. אמ' ר' הונא. קרייא מסייע למאן דאמ'. "אוב" זה המעלה בזכורון. מה טע'. "קסמי נא לי באוב והעלי נא לי את אשר אומר אלייך". מה את שמע מינה. אמ' ר' מנא. מיכן דהות ידעה מילין מילין סגין. מאי כדון. "והיה כאוב מארץ קולך". מיליהון דרבנין מסייען לר' יסא. דאמ' ר' יסא בשם רבנין. מפני שהן מקטירין לשדים. ר' הילא בשם ר' יסא. מפני שנכללו כולן על ידי מעשה.
ז,ח הל' י'(ג)[ד]."המחלל את השבת" כול'. אזהרה למחלל מניין. "לא תעשה כל מלאכה". כרת מניין. "כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה". עונש מניין. "מחלליה מות יומת". וניתני שלשים ושבע כריתות בתורה. אמ' ר' יוסי ביר' בון. שאם עשה כולן בזדון שבת ובזדון מלאכה שהוא חייב על כל אחת ואחת.
אזהרה למקלל אביו ואמו מניין. "איש אמו ואביו תיראו". עונש וכרת מניין. "ומקלל אביו ואמו מות יומת". ואו' "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו".
ז,ט "הבא על נערה המאורסה". ר' יסא בשם ר' יוחנן ר' חייה בשם ר' לעזר. דר' מאיר היא. ברם לרבנין אפי' קטנה. מה טע' דר' מאיר. "נער" חסר (כתוב בתורה): [אמור בפרשה]. מה מקיימין רבנן "נער". ר' אבהו בשם ריש-לקיש. ''נערה'' אחת שלימה אמורה בפרשה ולימדה על כל הפרשה כולה שהיא גדולה. מתיב ר' מאיר לרבנין. הרי המוציא שם רע הרי אין כתוב בו אלא "נער" והיא גדולה. שאין קטנה נסקלת. מה עבדין לה רבנין. אמ' ר' אבין. תיפתר שבא עליה דרך זכרות. ר' יעקב בר אבא בעא קומי רב. הבא על הקטנה מהו. אמ' ליה. בסקילה. הבא על הבוגרת מהו. אמ' ליה. אני אקרא "נערה" ולא בוגרת. וקרא "נערה" ולא קטנה. ולית את מודה לי שה(ו)[?י?]א בקנס. אמ' ליה. "תחת אשר עינה". לרבות את הקטנה לקנס. וקרא "תחת אשר עינה" לרבות את הבוגרת בקנס. אמ' רב. אע'ג דנצחי ר' יעקב בר אבא בדינא הלכה הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה. ר' אבון בשם ר' שמואל. ולמה לא פתר ליה מן הדא. "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו". וכי אין אנו יודעין שאין לנערה חט מות. ומה ת'ל "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חט^א מות". אלא מיכן הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה.
ז,י הל' י'ו. "המסית זה ההדיוט" כול'.
הא חכם לא. מכיון שהוא מסית אין זה חכם. מכיון שהוא ניסת אין זה חכם.
כיצד עושין לו להערים עליו. מכמינין עליו [שני1] עדים בבית הפנימי ומושיבין אותו <כה,ד> בבית החיצון ומדליקין את הנר על גביו כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו.
כך עשו לבן סוטדה בלוד והכמינו עליו שני תלמ' חכמ' והביאוהו לבית דין וסקלוהו.
וכאאת אמר הכן. שנייא היא דאמ'. אני. ואמר אוף הכא. אני. שלא יערים. ויערים. שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו. מסית אומ' בלשון גבוה והמדיח או' בלשון נמוך. מסית שאמ' בלשון נמוך נעשה מדיח. ומדיח שאמ' בלשון גבוה נעשה מסית. מסית או' בלשון הקודש ומדיח או' בלשון הדיוט. מסית שאמ' בלשון הדיוט נעשה מדיח. ומדיח שאמ' בלשון הקודש נעשה מסית.
ז,יא הל' י'ט. "המכשף העושה מעשה" כול'.
"מכשפה לא תחיה". אחד האיש ואחד האשה. אלא שלימדתך התורה דרך ארץ מפני שרוב הנשים כשפניות.
אמ' ר' לעזר. מכשף בסקילה. מה טע' דר' לעזר. נאמ' כאן "מכשפה לא תחיה" ונאמ' להלן "אם בהמה אם איש לא יחיה". מה "לא יחיה" שנ' להלן בסקילה אף כאן בסקילה. מה טעמון דרבנין. נאמ' כאן "מכשפה לא תחיה". ונאמ' להלן "לא תחיה כל נשמה". מה "לא תחיה" שנ' להלן מיתה בחרב. אף "לא תחיה" שנ' כאן מיתה בחרב. אמ' ר' עקיבה. מן הדבר הזה אני מכריעו. מוטב שילמד "לא תחיה" מ"לא תחיה" ואל יוכיח "לא יחיה". מה טע' דר' יהודה. נאמ' כאן "מכשפה לא תחיה" ונאמ' להלן "כל שוכב עם בהמה מות יומת". מה מיתת הבהמה בסקילה אף כאן בסקילה.
דלמא. ר' ליעזר ור' יהושע ור' עקיבה עלון למיסחי בהדין דימוסין דטיבריא. חמתון חד מיניי. אמר מה דמר ותפשיתון כיפה. אמ' ר' ליעזר לר' יהושע. מה יהושע בן חנניה. חמי מה דאת עבד. מי נפיק אהן מינייא אמ' ר' יהושע מה דמר ותפש יתיה תרעא. והוה כל מאן דעליל הוה יהיב ליה חד מרתוקה וכל מאן דנפיק הוה יהיב ליה בנתיקה. אמ' לון. שרון מה דעבדתון. אמרין ליה. שרי ואנן שריי. שרון אילין ואילין. מן דנפקון אמ' ר' יהושע לההוא מינייה. הא מה דאת חכם. אמ'. ניחות לימא. מן דנחתין לימא אמר ההוא מינייא מה דאמר ואיתבזע ימא. אמ' לון. ולא כן עבד משה רבכון בימא. אמרין ליה. לית את מודה לן דהליך מש(?ך?)[ה] רבן בגויה. אמ' לון. אין. אמרון ליה. והליך בגויה. הלך בגויה. גזר ר' יהושע על שרה דימא ובלעיה.
דלמא. ר' ליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומי. עלון לחד אתר ואשכחון מיינוקיא עבדין גבשושין ואמרין. הכין בני ארעא-דיש' עבדין ואמרין. ההן תרומה [ו]ההן מעשר. אמרין. מסתברא דאית הכא יהודאין. עלון לחד אתר ואקבלון בחד !כ!יי. יתבון למיכל והוה כל תבשיל דהוה עליל קומיהון אי לא הוון מעלין ליה בחד קיטון לא הוה מייתי ליה קומיהון. וחשון דילמ' דאינון אכלין זבחי מתים. אמרין ליה. מה עיסקך דכל תבשיל דאת מייתי קומינן אין לית את מעיל להן קיטונא לית את מייתי לן קומינן. אמ' לון. חד אבא גבר סב אית לי וגזר על נפשיה דלא נפק מן הדא קיטונא כלום עד דייחמי לחכמי יש'. אמרין ליה. עול ואמור ליה. פוק הכא לגביהון דאינון הכא. נפק לגבון. אמרין ליה. מה עיסקך. אמ' לון. צלון על ברי דלא מוליד. אמ' ר' ליעזר לר' יהושע. מה יהושע בן חנניה. חמי מה דאת עביד. אמ' לון. אייתון לי זרע דכיתן. ואייתון ליה זרע דכיתן. איתחמי ליה זרע ליה על גבי טבלה. איתחמי מרבץ ליה. איתחמי דסלקת. איתחמי מיתלש בה. עד דאסק חדא איתא בקלעיתא דשערה. אמ' לה. שריי מה דעבדתין. אמרה ליה. לי נא שרייה. אמ' לה. דלא כן אנא מפרסם ליך. אמרה ליה. לי נא יכלה דאינון מטלקין בימא. וגזר יהושע על שריא דימא ופלטון. וצלון עלוי וזכה למיקמה לר' יודה בן בתירה. אמרו. אילו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה דיינו.
אמ' ר' יהושע בן חנניה. יכיל אנא נסיב קריין ואבטיחין ועביד לון איילין טבין והידנון עבידין איילין וטבין.
אמ' ר' ינאי. מהלך הוינא בהדא איסרטא דציפורי וחזית חד מיניי נסיב חד צריר וזרק ליה לרומא והוה נחת ומתעביד עגל. ולא כן אמ' ר' לעזר בשם ר' יוסי בר זימרא. אם מתכנסין הן כל באי העולם אינן יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה. נימר. לא נסבה הוא מינייא חד צרור וזרקיה לרומא ונחת ואיתעביד חד עגל. אלא לסריה קרא וגנב ליה עגל מן בקורתא ואייתי ליה.
אמ' ר' חיננא ביר' חנניה. מטייל הוינא באילין גופתא דציפורין וחמית חד מיניי נסב חדא גולגלא וזרקה לרומא והיא נחתא ומתעבדא עגל. אתית ואמרת לאבא. אמ' לי. אין אכלת מינה מעשה הוא. ואילא אחיזת עינים הוא.
אמ' ר' יהושע בן חנניה. שלש מאות פרשיות היה ר' ליעזר דורש בפרשת מכשפה ומכולם לא שמעתי אלא שני דברים. ''שנים לוקטין קישואין. אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב. והאוחז את העינים פטור''. אמ' ר' דרוסא. תשע מאות פרשיות היו. שלש מאות לחיוב ושלש מאות לפטור ושלש מאות לחיוב שהוא פטור.