פרק ו
ו,א <כג,ב> "נגמר הדין" כול'. מתנית' או כר' או כרבנן בעיר שלגוים. דתני "בשעריך". ר' או'. "בשעריך". בשער שנמצאו בו. אתה או' כך או אינו אלא בשער שנידונו בו. נאמ' כאן "בשעריך" ונאמר להלן "כי ימצא בקרבך באחד שעריך". מה "שעריך" האמור להלן שער שנמצא בו. אף ''שעריך'' האמור כאן שער שנמצא[ו] בו. ורבנן אמרי. "בשעריך". בשער שנידון בו. אתה או' כך או אינו אלא בשער שנמצא בו. נאמ' כאן "בשעריך" ונאמ' להלן "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא" "אל שעריך". מה "שעריך" האמור להלן שער שנידון בו. אף ''שעריך'' האמור כאן שער שנידון בו.
אמ' ר' יוחנן. כתחילה בין יש ממש בדבריו בין לאו שומעין לו. מיכן והילך יש ממש בדבריו שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו. אמרי. והוא שיש בדבריו האחרונים ממש. חזקיה שאל. הרי שהיה יוצא ליהרג ונשתתק. כן אנו אומ'. הא לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות.
שמע ר' יוחנן ומר. הא שאלתא דחמרא.
אלא כיני. הרי שהיה יוצא ליהרג ואמ'. יש לי ללמד על עצמי זכות. ונשתתק. כן אנו אומ'. הא אילו לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות. אמ'. הא אמירה.
הל' ב'. "אם מצאו לו זכות" כול'. תני. שור היוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין. ר' יוחנן אמ'. כל הקודם בו זכה. ריש-לקיש אמ'. הפקר טעות הוא. וכן עבד היוצא ליסקל והקדישו בעליו. ר' יוחנן אמ'. זכה לעצמו. ריש-לקיש אמ'. ייאוש שלטעות היה.
ו,ב הל' ג'. "רחוק מבית הסקילה עשר אמות" כול'.
את מוצא שכשמעל עכן בחרם התחיל יהושע מפייס לפני הקב'ה ואומ'. רבונו שלעולם. הודיעיני מי זה האיש. אמ' לו הקב'ה. איני מפרסם כל ברייה ולא עוד אלא נמציתי או' לשון הרע. אלא לך והעמיד את יש' לשבטיו והפל עליהן גורלות. מיד !אני! מוציאו. הדא היא דכת' "וישכם יהושע בבוקר ויקרב את יש' לשבטיו" (והפל עליהן גורלות) "וילכד עכן בן כרמי בן זרח למטה יהודה". אמ' לו עכן. מה. בגורל אתה תופשיני. לית בכל ההן דרא כשר אלא את ופינחס. אסקון ניבזין ביניכון. פנטוס דמיתפיס חד מינכון. ולא עוד אלא למשה רבך לית מידמוך אלא תלתין או ארבעין יומין. לא כן אלפן משה רבן "על פי שנים עדים". שריתה טעי. באותה שעה צפה (משה): [יהושע] ברוח הקודש שהוא מחלק ליש' את הארץ בגורל. הדא היא דכת' "וישלך להם יהושע גורל". אמור מעתה. אנו מוציאין שם רע על הגורלות. ולא עוד אלא שאם נתקיימו עכשיו יהו כל יש' אומ'. בדיני נפשות נתקיימו כל שכן בדיני ממונות. ואם בטלו עכשיו יהו כל יש' אומ'. בדיני נפשות בטלו כל שכן בדיני ממונות. באותה שעה התחיל יהושע מפייס לעכן ומשבע ליה באלהי יש' ואו' לו. "בני שים נא כבוד לי'י אלהי יש'". "ויען עכן את יהושע ויאמר. אמנה". מהו "אמנה". קושטא. "אנכי חטאתי לי'י אלהי יש'". אמ' ליה. מה אנא בעי מינך חדא ואת אמרת לי תרתי. אמ' ליה. אני הוא שמעלתי בחרם מדין ובחרם יריחו.
אמ' ר' תנחומא. [ב]ארבעה חרמים מעל. בחרם כנעני מלך ערד. בחרם סיחון ועוג. בחרם מדין. בחרם יריחו.
ומניין שכיפר לו ווידויו. שנ' "ובני זרח זמרי ואיתן" וגו'. ר' יהושע בן לוי אמ'. "זמרי" זה עכן שעשה מעשה זמרי. ר' שמואל בר נחמן אמ'. "הימן" זה עכן. "אמנה אנכי חטאתי". "כולם חמשה". וכי איני יודע שהן חמשה. אלא מלמד שאף עכ(נ)[ן] יש לו חלק לעתיד לבוא.
הל' ד'. "ואם אינו יודע להתודות" כול'.
מעשה באחד שהיה יוצא ליהרג. אמרו לו. אמור. ''תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי''. אמ'. ''תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי חוץ מן עון זה''. אם עשיתיו אל ימחול לי. ובית דין יש' יהא נקי. וכשבא דבר אצל חכמ' זלגו עיניהם. אמרו. להחזירו אי איפשר שאין לדבר סוף. אלא הרי דמו תלוי בצואר עדים.
הל' ה'. "!רחוק מבית הסקילה ארבע אמות!" כול'.
אמ' ר' יהודה בן טבאי. אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם. שהיו אומ'. עד שייהרג. שנ' "נפש תחת נפש". אמ' לו שמעון בן שטח. אראה בנחמה אם לא מעלים עליך כאילו שפכת דם נקי. באותה שעה קיבל עליו שלא יורה אלא מפי שמעון בן שטח.
שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. אתא סיעת ליצנין אמרי. (הרבה) הבו עיצה ניסהוד על בריה וניקטליניה. אסהידו עלוי. ונגמר דינו ליהרג. מי נפק למיתקטלא אמרי ליה. מרי שיקרין אנן. בעא אבוי מחזרתיה. אמ' ליה. אבא. אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה.
{הל' ו'. "בית הסקילה היה (רחוק): [גבוה]" כול'}.
מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה. <כג,ג> אמרין. נן ידעין דו גברא חסידא אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן. אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי. אסהידו עליה. ונגמר דינו ליהרג. הוא שדוד אמ'. "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי". "מחרב". מחרב אוריה. ''מכלב''. מכלבו שלחסיד.
ר' יודה בן פזי סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה. אמרו ליה. ר'. הב דעתך דאת חד ואנן תרי.
ו,ג {2} הל' ח'. "!אמ' ר' אליעזר!" כול'. מחלפה שיטת ר' יהודה. תמן אמ'. ''אם היה שערה נאה לא היה סותרו'' <משנה. סוטה א,ה>. וכא הוא או' אכן. הכא מכל מקום למיתה אזלה. ברם תמן שאם תימצא טהורה ויתגרו בה פירחי כהונה. מחלפה שיטת רבנן. תמן אמ'. ''האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה''. וכא אינון אמרין הכין. הכא "ואהבת לרעך כמוך". ברור לו מיתה יפה. ברם תמן "ונוסרו כל הנשים".
ו,ד {1} הל' ז'. "!כל הנסקלין נתלין. דברי ר' ליעזר!" כול'. תני'. וכמלוא קומתו שלנופל הרי חמשה. הכא את מר. וכמלוא קומת הנופל הרי חמשה. ובבור שלנזקין את מר. ''עד עשרה טפח''' <משנה. בבא-קמא ה,ה>. לא (נ) דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת.
ר' יונתן בן חלי ר' אבודמי בר ברתיה דר' טבי בשם ר' יאשיה. אילין דחבטין תורא בחייליה אין בו משום ריסוק איברים. ביומוי דר' פינחס חבטו תורא בחייליה. אמ' לון. בחייכון שרוניה. שרוניה [וקום1] וערק. אמ'. ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם. דאמ'. אילין דחבטין תורא בחייליה אין בו משום ריסוק איברים.
ומניין שטעון סקילה. שנ' "סקול יסקל". ומניין שטעון דחייה. שנ' "ירה יירה". ומניין שטעון שתי דחיות. ת'ל "יירה".
{3} הל' ט'. "!כיצד תולין אותו!" כול'. מה טעמ' דר' ליעזר. מה מגדף על ידי שנסקל נתלה. אף אני אביא שאר כל הנסקלין שיהו נתלין. מה טע' דרבנן. מה המגדף על ידי שפשט ידו בעיקר נתלה. אף אני ארבה שאר כל הפושטין ידיהן בעיקר להיות נתלין.
אית תניי תני. יהודה בן טבאי נשיא. אית תניי תני. שמעון בן שטח נשיא. מאן דמר. יהודה בן טבאי נשיא. עובדא דאלכסנדריאה מסייע ליה. +<ומן דמר שמעון בן שטח נשיא. עובדה דאשקלון מסייעא ליה
יהודה בן טביי הוון בנ?י ירוש?לם בעיין {בעיין} ממניתיה נשיא ולא קבל עלוי. ערק ואזל ליה לאלכסנדריה61>. והוון בני ירושלם כותבין. מירוש' הגדולה לאכסנדריאה הקטנה. עד מתי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת עגומה בביתי. פרש מייתי ליה גו אסרטה. אמ' דכירה מרתה דבייתה דיאות קבלתן וחסיד?ה? <הוו>ת. אמ' ל' חד מן תלמידוי. חדא עיינה הוות שוורה. אמ' ליה. אית גבך תרתיי. חדה דאסתכלת בה וחדה דחשדתני דאיסתכלית בה. מה אמרית יאה בריואה לא אמרית ואלא יאה בעובד?ה?. ואקפד עלוי ומית.
ומאן דמר. שמעון בן שטח נשיא. עובדא דאשקלון מסייע ליה. תרין תלמידין הוו באשקלון אכלין כחדא ושתין כחדא ולעיין באורייתא כחדא. מית חד מינון ולא אתגמל חסד. מית בר מעיין מוכס ובטילת כל מדינתא מיגמליניה חסד. שרי ההוא תלמידא בכי ואמ'. ווי. דילמ' לית לשונאי יש' כלום. איתחמי ליה בחילמיה ואמ'. לא תיבזי בני מריך. דין עבד חד זכו ואזל בה ודין עבד חד חו?ב?ה ואזל בה. ומה חובה עבד. חס דלא עבד חובה מן יומוי. אלא זימנא חדא הקדים תפילין שלראש לתפילין שליד. ומה זכו עבד בר מעיין מוכס. חס ליה דלא עבד זכו מן יומוי. אלא זימנא חדא עבד אריסטון לבולבוטייא ולא אתון. אמ'. ייתון מסכיני וייכלוניה דלא ליקלקל. ואית דמרין. הוה סגי באורחא והוה תחות שיחיה חד עגול. ונפל ונסתיה חד מסכן ולא מר ליה מידי בגין דלא מסמקא אפוי. וחמא ההוא תלמידא גו גנין גו פרדיסין גו מבועין דמיא. וחמא לבר מעיין מוכס קיים על גיף נהרא. בעי ממטי מיא ולא מטי. וחמא למרים בת עלי-בצלים תלייא בחיטי ביזייא. ואית דמרין. ()[ת]ירעת גיהנם קביעה גו אודנה. אמ' לון. +<למה. אמרין ליה. בגין דהות ציימה ומפרסייה למגי<ר>תה. ואי?ת? דאמרין דהות ציימה חד יום ומקזה לה תריי. אמ' לון61>. עד אימת כדין. אמ' ליה. עד דייתי שמעון בן שטח נסבין לה מן גוא אודנה ויהבין לה גו אודניה. אמ' לון. ומה הוא סורחניה. אמ' ליה. דנדר על נפשיה ואמ'. אי איתעביד נשייא קטלי לכל חרשייא. והיידן עביד ליה נשיא ולא קטלון. אלא תומנין נשים במערת אשקלון מחבלין עלמא. זיל ומר ליה. אמ' לון. גברא רבא הוא ולית הוא מהימנתי. אמ' ליה. עינוון הוא סגי ומהימנתיך. ואין לית מהימנתיך אפיק עיניך ויבה גוא ידך. אפיק עיניה ויהב גו ידיה. אמרון. חזרת ואשתוות לחבירתה. אזל ומר ליה. בעא מיעבד סימניה קומוי. אמ' ליה. לית את צריך. אנא ידע דת גברא חסידא. אעפ'כ בליבי חשבית בפומי לא אמרית. והוה יום סגריר. נטל תמנין גוברין בחירין לבושין מאנין נקיין ונסב עמון תמנין קידרין חדתין. אמ' לון. כד נא צפר לבשון מניכון. וכד נא צפר תיניינות עולו. כיון דעאל למערת אשקלון אמ'. אוים אוים. פתחון לי. מן דידכון אנא. כיון דכנס. חדא אמרה מה דאמרה ומייתי פיתא. וחדא אמרה מה דאמרה ומייתי תבשילא. וחדא אמרה מה דאמרה ומייתי חמרא. אמרן ליה. מה אי בך עבד. אמ' לון. אי בי ע()[ב]יד נא צפר תרי זימנין ומעייל להכא תומנין גוברין בחירין לבושין מאנין נקיים חדי ומחדי לכון. אמרן ליה. לון נן בעיין. כיון דצפר לבשו מנין נקיים. כיון דצפר תיניינו עלו כולהו כהדא. רמז לון. כל חד מינכון יטול חדא ויטלטלינה מארעא. ולא מצלח מה דו עבדה. והוה אמ' לההיא דאייתת פיתא. אייתי פיתא. ולא מתייא. והוא אמ'. אייתי לצליבא. אייתי תבשילא. ולא מתייא. והוא אמ'. אייתי לצליבה. אייתי חמר. ולא מתייא. והוא אמ'. אייתי לצליבא. כן עבד לכולהי.
היינו דתנינן. ''שמונים נשים תלה שמעון בן שטח באשקלון. ואין דנין שנים ביום אחד''. אלא שהשעה צריכה לכן. תני. ר' אליעזר בן יעקב או'. +.
זה חומר במחלל מבמגדף וזה חומר במגדף מבמחלל. במגדף כת' "לא תלין נבלתו על העץ". ובמחלל כת' "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו על הצור מתחילת קציר עד נתך מים עליהם". מלמד שהיו תלויין מי'ו בניסן עד י'ז במרחשון.
כת' "ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה". ניחא "לעדה". "ולמזבח י'י". אלא שתליין יהושע ב!ריפן!. אמ'. אני +<לא> מרחיקן ולא מקרבן. אלא מי שעתיד לבנות בית הבחירה !ד!את <כג,ד> דעתו לקרב יקרב ואת דעתו לרחק ירחק. ובא דוד וריחקן.
"והגבעונים לא מבני ישראל המה". ולמה ריחקן. על שם "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים" וגו'. אמ' דוד. בעון ג' דברים גשמים נעצרין. ע'ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ע'ז דכת' "פן יפתה לבבכם" וסמיך ליה "ועצר את השמים". גילוי עריות דכת' "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך". שפיכות דמים שנ' "כי הדם הוא יחניף את הארץ". ויש אומ'. אף פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין. דכת' "נשיאים ורוח וגשם איין איש מתהלל במתת שקר". בדק דוד בכל דרכיו ולא מצא אחד מהן. התחיל שואל באורים ותומים. הדא הוא דכת' "ויבקש דוד את פני י'י". אמ' ר' לעזר. כת' "בקשו י'י כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו" וגו'. "ויאמר י'י על שאול ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים". "על שאול". שלא עשיתם עמו חסד. "ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים". שלח דוד וקראן. אמ' להם. מה לכם ולבית שאול. אמרו לו. על ידי שהמית ממנו שבעה אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וסופר וחזן ושמש. אמ' לון. ומה תון בעון. אמרו ליה. "יותן לנו שבעה אנשים + והוקענום לי'י בגבעון". אמ' לון. ומה הנייה יש לכון אין אינון מתקטלין. סבו לכון כסף ודהב. אמרו ליה. "אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו". אמ'. דילמ' בהתין אילין מן אילין. הוה נסיב כל חד וחד מינון ומפייס ליה קומי נפשיה והוא לא מקבל עלוי. הדא הוא דכת' "אין לנו כסף וזהב". "אין לי" כת'.
באותה שעה אמ' דוד. ג' מתנות טובות נתן הקב'ה ליש'. בויישנין ורחמנין וגומלי חסדים. בויישנין דכת' "לבעבור תהיה יראתו על פניכם" וגו'. רחמנין דכת' "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". גומלי חסדים דכת' "ושמר י'י אלהיך לך את הברית ואת החסד". ואילו אין בהן אחת מהן וריחקן.
"והגבעונים לא מבני יש' המה". ואף עזרא בא וריחקן. "והנתינים {היו} יושבין בעופל וציחה וגישפה מן הנתנינים". ואף לעתיד הקב'ה מרחקן. דכת' "והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי יש'". יאבידוהו מכל שבטי יש'.
"ויאמר המלך אני אתן". "ויקח המלך את שני בני רצפה". "ולמיכל בת שאול לא היה לה וולד" ות[י1]^מר אכן. אמור מעתה. בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה.
"ויתנם {המלך} ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני י'י ויפלו שבעתם יחד" "שבעתים" כת' חסר חד. זה מפיבושת שנתפלל עליו דוד וקלטו המזבח. אמ' להן. הריני מעבירן לפני המזבח. כל שהמזבח קולטו הרי הוא שלו. מפני מפיבושת שהיה גדול בתורה. והעבירו לפני המזבח וקלטו.
אמ' ר' אבין. "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי". שהסכים הקב'ה עם דוד.
"והמה הומתו בימי קציר" "בתחילת קציר שעורים". "ותקח רצפה בת איה את !הבגד! ותטהו לה על הצור". מהו "על הצור". אמ' ר' הושעיה. שהיתה אומרת "הצור תמים פעלו".
ר' בא בר זמינא בשם ר' הושעיה. גדול הוא קידוש השם מחילול השם. בקידוש השם כת' "לא תלין נבלתו" ובחילול השם כת' ויהיו תלויים "עד נתך מים עליהם". מלמד שהיו תלויין מי'ו בניסן עד י'ז במרחשון. והיו עוברין ושבין אומ'. מה חטאו שנשתנה עליהן מידת הדין. והיו אומ' להן. על שפשטו ידיהן בגירים ארורים. והרי הדברים קל וחומ'. ומה אילו שלא נתגיירו לשום שמים תבע הקב'ה דמן. המתגיירין לשום שמים לא כל שכן. הרבה גרים נתגיירו באותו היום. שנ' "ויספר שלמה את האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל" וגו'.
ו,ה הל' י'. "אמ' ר' מאיר" כול'. אנן תנינן. קליני. אית תניי תני. (לקי): [קל1] אני. מאן דמר !קליני!. לית הוא אלא קליל. מ!ה! דמר. !?ק?ל אני!. לית הוא אלא נטיל.
מתנית' דלא כר' מאיר דאמ'. אף המגדף עובר בלא תעשה.
ו,ו הל' י'א. "!ולא זו בלבד!" כול'. תני. המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות. אמ' ר' אחא. הדא דת[י1]^מר בארון שייש. אבל בארון עץ יש בו משום ליקוט עצמות. אמ' ר' יוסי. אפי' בארון עץ אין בו משום ליקוט עצמות. אי-זהו ליקוט עצמות. +. אמ' ר' חגיי. והוא ששמע למחר. אבל בו ביום יש שמועה לליקוט עצמות. תני ניקומכי קומי ר' זעירא. אין שיעור לליקוט עצמות. ר' מני הורי לר' לא דכפרא לקרוע ולהתאבל כר' אחא ולא ליטמות כר' יוסי. תני. ליקוטי עצמות כשמוען. אי-זהו ליקוט עצמות. המלקט עצם עצם משיתאכל הבשר. תני. ליקוט עצמות אין אומ' עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. אילו הן ברכת אבילים. שאומ' בבית הכנסת. אילו הן תנחומי אבילים. שהן אומ' בשורה. תני. אבל אומ' עליהן דברים. מה הן דברים. רבנן דקיסרין אמרין. קילוסין.
הל' י'ב. "נתאכל הבשר" כול'. תני. בראשונה היו (קוברין): [מלקטין] את העצמות וקוברין אותן במהמורות. נתאכל הבשר היו מלקטין אותן וקוברין אותן בארזים. אותו היום מתאבל ולמחר היה שמח. לומ' ש!יניחוהו! אבתיו מן הדין. ולא עוד אלא היו קוברין אותן בפני עצמן. הנסקלין בנשרפין והנהרגין בנחנקין. [הוא שדוד או' "אל תאסוף עם חטאים נפשי". הנסקלין והנשרפין. "ועם אנשי דמים חיי". הנהרגין והנחנקין]. [(ר' אבהו)]
ר' אבהו מטתיה אונס. אזל ליה חד מינוק. עלון ר' יונה ור' יוסי מי חמי ליה אפין. מאימתיה עליה לא אמרון ליה מילה דאורייא. אמ' לון. משגחין רבנן מימר מילה דאורייא. אמרו ליה. אשגח מרן. אמ' לון. מה אם רשות שלמטן שיש בה כזב ושקר וגניבות דעת ומשוא פנים ומקח שוחד והיום עודנו ומחר איננו נאמ' בה. ''הקרובין <כד,א> באין ושואלין שלום הדיינין והעדים. לומ' שאין בליבינו עליכם כלום. שדין אמת דנתם''. רשות שלמעלן שאין בה לא כזב ולא שקר ולא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לקבל עלינו מידת הדין. ואו' "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך".