עיון קצר באגדה
האגדה עוסקת בפרטים של חובת ההתראה. מכפילות המילים 'יוּמַת הַמֵּת' בפסוק 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת' (דברים י"ז ו') למד רבי שמעון בן יוחאי (שדבריו הובאו בחלק ההלכתי של סוגיה) כי חובת ההתרייה כוללת הודעה גם באיזו מיתה יומת המותרה, אם יעבור עבירה.[1]
רבי חייה בר גמדא שאל 'מקושש העצים'[2] מה היה האיסור עליו עבר, האם משום היותו 'תולש' או משום 'קוצר'.[3] קביעת מהות העבירה חשובה משום שיש להניח נפקא מינה לדין בין האיסורים, וכמו כן קיימת משמעות בדרך ההתרייה כלפי עובר העבירה .
לשאלה זו פושט רבי חייה בר גמדא תשובה מהמדרש בסיפרי (פרשת שלח פיסקא קיג) לימוד הפותח בכותרת 'נישמעינה מהדא" ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע'.[4]
לאור הקביעה כי דינו של 'מקושש' הינו כדין תולש עצים מן הקרקע שואל רבי חייה בר גמדא לעונשו ומבאר כי עונשו בסקילה. את עונשו הוא לומד מגזרה שווה לדינו של 'המקלל'.[5] מה המקלל הניחוהו 'בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהֹוָה' ודינו נקבע על ידי האל בסקילה, גם את המקושש הניחו המשמר 'בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ', מכאן שלפי מידת גזרה שווה, יש לדון גם את המקושש לסקילה.
בחלקה האחרון של האגדה (שורות 14 – 17) הובאה ברייתא יחידאית שאינה מחדשת אלא מביאה בקיצור רב את סיפור המקלל. מסופר כי נמצאה ברייתא משל רבי חייה לפיה לא ידעו מהו העונש למקלל את האלוהים,[6] ונקבע כי יומת בסקילה. עסיס מציין כי אפשר שהמילה סקילה נוספה באשגרת לשון.[7]
לדעת אפשטיין נפלה כאן טעות סופר, ובמקום הברייתא יש להציע את המדרש בשמו של רבי אליעזר ביר' שמעון 'לא היה משה יודע שהוא חייב מיתה ולא היה יודע במה היא מיתתו שמתשובת הדבר אתה למד ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש חייב הוא מיתה במה היא מיתתו אמר בסקילה.' (ספרי זוטא, פרק ט"ו ל"ד). [8]
[2] וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה: (במדבר ט"ו ל"ב – ל"ו)
[3] ההבדל בין "תולש" ל"קוצר" אינו ברור בעל קרבן העדה סובר כי "תולש היינו שעוקר הדבר עם שרשו וקוצר היינו שגומם מעל הארץ ומקושש אינו עוקר כל השורש" ומסיבה זו יש לשאול במה הוא חייב.וראו ספרי שלח פיסקא קיג המתלבט אם היה האיש מקושש עצים או שמו מקושש על הספרי אומר בעל שיירי קרבן שיירי קרבן "נראה דפשיטא ליה לתנא דספרי דמקושש הוא תולש אלא מספקא ליה אי הוה מקושש ממש או איש ושמו מקושש ועליה קאמר מלמד כו'" וראו מפרשים נוספים על הדף.
[4] וראה בעל שיירי קורבן המסתמך על מפרשים "שהתרו בו ועדיין היה מקושש"
[5] וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהֹוָה: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם יְהֹוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: (ויקרא כד י"א – ט"ז).
[6] פסוק י"א 'וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהֹוָה' הוא הבסיס לאמירה זו.
[7] עסיס, קטע של ירושלמי, תרביץ מ"ו, עמ' 47 הערות לשורה 23.
[8] (אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, עמ' 654).
|