זו כל שנת שביעית שבה מצווים ישראל מן התורה שלא לעבד את האדמה[1] ולהפקיר את כל היבול. 'וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ' (שמות כ"ג י' – י"א)[2]. לשמיטה ניתנו סיבות שונות ומגוונות: סיבה אמונית – האלוהים הוא בעלי הקרקע והוא שיזין את העם; סיבה חברתית – שוויון בין העני לעשיר, שכן כולם נהנים מההפקר; שמיטת החובות היא בעיקרה חברתית שכן נועדה לסייע בידי החלשים; סיבה אקלוגית – לאפשר לקרקע לצבור כוחה מחדש; בתקופות מאוחרות יותר היתה הסיבה קשורה לרוחניות, היכולת בידי האדם להקדיש עצמו ללימודים.
