עיון קצר באגדה

הסיפור מובא בהקשר לדיון הילכתי בין רבי יוחנן לריש לקיש. המשנה קובעת כי יכול אדם לפסול את דיינו של האחר, ריש לקיש אמר כי ניתן לפסול באנטיוכיא אבל לא כשמדובר בדין תורה[5], ואילו רבי יוחנן השיב, שאפילו בדין תורה מותר לאחד לפסול את דיינו של האחר.

לפי הסיפור מבקש אחד המִדַּיינים להעביר את הדיון מאנטיוכיא לטבריה, לרבי יוחנן. אף כי המבקש החמיא מאוד לרבי יוחנן באומרו שכל החלטה שלו תהיה מקובלת עליו, רבי יוחנן לא הסכים ואמר כי הדרישהאינה מוצדקת. לדבריו, אין לאכוף על אדם לצאת לבית דין הרחוק ממקום מושבו. הסיפור מלמד על ענוותנות של רבי יוחנן[6].

הקשרו של הסיפור הוא בהלכה שעניינה פסילת עדים. על תפקידו של הסיפור ניתן ללמוד מהמובנים השונים של המונח 'היך אמרין':

א. המונח במובן 'כמו שאומרים' – הסיפור מובא כראיה שאין חובה לקבל את בקשת המתדיין לבוא לדין לפני רבי יוחנן[7].

ב. המונח במובן 'איך שאומרים' – הסיפור ממחיש את דברי רבי יוחנן[8].

ג. לפי דברי אפשטיין[9], פיסוק מונח הדיון בסוגין צריך להיות  'איך? אומרים'. משמע שואלים 'איך', ואומרים עוד בשמו של רבי יוחנן. לפי מובן זה הובא הסיפור ללא קשר לדבריו הקודמים של רבי יוחנן.