עיון קצר באגדה

מההלכה האוסרת על המלך להיראות ערום מתפתחת האגדה לכבודם של נשיא ושל תלמיד חכם כפי שנגזר מפרטים חיצוניים, מלבוש ומעבודה. זהו כבוד המתממש כשהאדם ממלא אחר ציפיות הציבור בעניינים חיצוניים בלבד, מעין 'האצילות מחייבת'. בעל האגדה ממחיש את תפיסת הכבוד על ידי שלושה סיפורים מתקופת האמוראים.

הנמקה מדרשית להלכה (שורה 2)

לפי ההלכה אין לראות את המלך ערום אף לא בהיותו אצל הספר או בבית המרחץ. בעוד שההנמקה המדרשית במשנה היא 'שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך' (סנהדרין פ"ב מ"ו), כלומר, הצורך ראיית המלך בעירום עלולה לפגוע באימת המלך על הנתינים. לעומת זאת הביסוס להלכה באגדה הוא נבואת הנביא ישעיהו: 'מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים' (ישעיהו ל"ג ט"ז). דברי הנביא כפשוטם התייחסו לעולי הרגל לירושלים, שהם יחזו ביופיו של המלך חזקיה, וניתן להניח שבגדי המלכות המפוארים אותם לבש הוסיפו ליפי המראה. הדרשן דרש את הפסוק בהקשר להלכה 'אין רואים אותו ערום', ובכך הוסיף את ערך הצניעות ליופי[8].

סיפור ראשון – פגישת רבי חנניה עם רבי יודן נשייא (שורות 3 – 6)

הנשיא יצא לקבל את פני רבי חנניה; הוא לא יצא ערום, אלא לבוש בבגד פשתן, ואפילו על כך העיר לו האמורא שילבש את לגינו ונימק את דבריו באותו הפסוק מישיעהו.

סיפור שני – פגישת רבי יוחנן עם רבי יודן[9] (שורות 7 – 13)

הסיפור נחלק לשני חלקים:

חלק א' (שורות 7 – 10)

הסיפור בו רבי יוחנן אומר לרבי יודן נשייא להחליף בגדיו זהה במבנהו לסיפור הראשון, רק הפרט בדבר הבגד שלבש ובמה להחליפו שונה. בשני הסיפורים הנשיא פסיבי כיוון שהמוקד הוא בדרישתו של החכם מהנשיא.

תגובותיהם של רבי חנניה ושל רבי יוחנן משקפות התייחסות למעמד הנשיא כאל מעמדו של מלך.

חלק ב' ( שורות 11 – 13)

המילים 'מי נפק' יוצרות אי הבנה בדבר זהות הדוברים[10]. אפשר כי רבי יוחנן יצא, ואז מתקיימת השיחה היא בין רבי יודן לשמשו, אלא שתשובת השמש מוזרה. סביר להניח כי מדובר ברבי יודן שיצא לבוש במעיל הצמר כפי שאמר לו רבי יוחנן, ואז דו השיח ברור יותר. רבי יודן פנה לשמשו וביקש שיביא לו דבר מה לטעום, ורבי יוחנן התערב ואמר לו כי ראוי שישלח את שמשו להביא לו ממנחם האופה כיכר לחם[11]. שליחת השמש שישרת בהבאת הלחם היא לכבודו של הנשיא.

הפסוק '... וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ' (משלי, ל"א כ"ו)[12] מובא באגדה באותו המובן בו מופיע במשלי, ובכך הוא יוצא דופן, שכן בכל המופעים המדרשיים של הפסוק ההקשר הוא שיר הלל לאלוהים או התייחסות לחסד שבתורה[13]. אפשר כי נרמז בהבאת הפסוק שנשיא השומר על כבודו תורתו תהיה תורת חסד.

סיפור שלישי – פגישת רבי יוחנן עם רבי חנינה בן סיסי (שורות 14 – 18)

כשיצא רבי יוחנן מבית הנשיא ראה את רבי חנינה בן סיסי קוצץ עצים, דבר שמטבע הדברים נעשה בחוץ. רבי יוחנן ביקר את מעשיו שאינם לפי כבודו של תלמיד חכם  ואף טען  שהיה עליו לדחות את המינוי, אם אין לו שמש שיעשה עבודה זו במקומו.

רבי יוחנן ביטא תפיסה לפיה עבודה פיזית מבזה את מעמד החכמים בעלי המינוי; לכאורה, יחסו  לעבודה פיזית כפי שבא לידי ביטוי באגדה אינו תואם את השקפת העולם התנאית שיש בה הערכה למלאכה[14]. אולם נראה כי עמדתו של רבי יוחנן נגזרת מדבקות במפעלו להכשיר תלמידי חכמים להיות 'בנאין העוסקים בבניינו של עולם' (בבלי שבת קיד). מעמדם של החכמים היה תלוי בסמכותם  הרוחנית מוסרית ובהפצת תורתם מחד גיסא, ומאידך גיסא בהחזקת תפקידים ציבוריים. תוכניתו של ר' יוחנן היתה לשלב תלמידי חכמים במנגנון העירוני כדיינים, פרנסים ארכונים וכד'. התפתחות זו לא באה בתמיכת בית הנשיא שכוחו התבסס בין השאר על מעמד כלכלי איתן ועל קשרים עם העשירים. דרישתו של רבי יוחנן שחכמים יקפידו על לבושם ועל גינונים של עשירים באה לחזק את מעמדם בעיני הציבור ועל ידי כך לחזק את מפעלו לשלבם במשרות ציבוריות[15].