עיון קצר באגדה

ההלכה קובעת כי המלך יוצא עם ספר התורה למלחמה. כיוון שתמוה מדוע ייקח את ספר התורה לשדה הקרב, מבהיר בעל האגדה, כי המלך נצטווה לקרוא בתורה. מכאן עובר בעל האגדה להטיף לעם ללמוד תורה תוך הסקת מסקנה מקל וחומר, אם המלך והמנהיג עושים כן, על אחת כמה וכמה שהאדם הפשוט חייב בכך.

באגדה שני חלקים (האחד שורות 2 – 6, והשני שורות 7 – 11); החלקים מקבילים זה לזה הן בעיצוב המבני הן בהיבט הרעיוני.

ההקבלה בהיבט הרעיוני

בשניהם מובאים כדוגמא מנהיגים, ובשניהם מצוטט פסוק שהופנה אליהם, ושיש בו משום מצווה על לימוד התורה[1].

בחלק הראשון מדובר במלך ישראל שעסוק בצורכי העם, ועם זאת נאמר לו 'וקרא בו כל ימי חייו' (דברים י"ז י"ט), פסוק המצוי בחוק המלך ואף מנומק במקרא 'לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם:  לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים י"ז, יט-כ).

בחלק השני מדובר ביהושע, מנהיג העם בכניסה לארץ ישראל, ומצורף פסוק שנאמרלו ואף מנומק במקורו 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל' (יהושע א' ח').

שני החלקים מסתיימים במסקנה זהה שאם המנהיגים עוסקים בתורה, על אחת כמה וכמה חייב האדם הפשוט לעסוק בה.

ההקבלה בעיצוב המבני

בכל חלק חמש שורות המקבילות זו לזו;

שורות 2 ו-7:  מצוטט פסוק.

שורות 3 ו-8:  מופיע הביטוי 'דברים קל וחומר'.

שורות 4 ו-9:  חוזר אותו משפט 'ומה אם ... שעסוק בצורכי ישראל', כשבחלק בראשון משולב בו 'מלך ישראל', ובחלק השני משולב 'יהושע'.

שורות 5 ו-10: חוזר הפסוק המצוטט בשורה הראשונה של אותו החלק בהתאמה.

שורות 6 ו-11: מסקנה זהה אך בשינוי הסגנון; בחלק הראשון 'הדיוט על אחת כמה וכמה' ובחלק השני 'הדיוט לא כל שכן'.

העיצוב המבני שיש בו חזרה והקבלה מחזק את מסקנת בעל האגדה, אם המנהיגים העסוקים בצורכי כל בית ישראל עוסקים בתורה, הרי שקל וחומר חייב בכך כל אדם מישראל.

האחיזה כביכול בפשוטו של מקרא 'כול ימי חייו' ו'יומם ולילה' אינה אלא מדרש. כוונת הכתוב שכל ימי חייו הן המלך הן אדם רגיל יכוון את צעדיו ביום ובלילה על פי התורה[2].