עיון קצר באגדה

הפסוק 'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה' (קהלת ב' ב') פותח את האגדה. כפשוטו מביע הפסוק תפיסת עולם שהשחוק והשמחה, אשר מסמלים אורח חיים ארצי וחומרי, אינם מובילים לחיים טובים יותר, הכאב והסבל ממשיכים להיות מנת חלקו של האדם.

מקומו של הפסוק בפתח האגדה בא לרמוז כי שפע חומרי הוא בר חלוף, שלמה המלך שבחר בשחוק ובשמחה נענש, סובל ומגיע בדרך הקשה להבנה זו.

ייתכן כי הפסוק סוגר את האגדה הקודמת[6] ומשמש בה מעין סיכום. באגדה קודמת מתואר כי שלמה המלך בחר להתענג על שפע חומרי שהתבטא בריבוי סוסים, כסף וזהב, ואפשר כי ריבוי הנשים מרמז על בחירה בהוללות. אמירת הפסוק בסיום משקפת התפקחות והבנה כי אין זו הדרך הנכונה. אולי לכן אמר קהלת, הוא שלמה המלך על פי המסורת, כי השחוק והשמחה הבל הם[7].

ייתכן כי בעל האגדה שילב את הפסוק בין שתי האגדות על מנת ליצור קשר רעיוני ביניהן.

סיפור המעשה נפתח בשאלת האלהים לשלמה 'מה עטרה זו בראשך' (שורה 3). השאלה נאמרת לכאורה בתמיהה, אבל למעשה ניתן להבינה כקביעה שאין מקומו של כתר המלכות על ראשו. שלמה עבר על חוקי התורה, הרבה נשים, סוסים כסף וזהב, לכן אינו ראוי לעטרה יותר. מיד אחרי השאלה הרטורית ניתן הצו 'רד מכסאי'. לא נאמר מ'כסאך', כס המלך, אלא 'מכסאי', כביכול קיבל שלמה המלך זכות לשבת על כס האלהים[8].

עלילת סיפור המעשה (שורות 4 – 10) מובאת על ידי רבי יוסי בן חנינה. הצו התקיים מיידית; מלאך הדומה במראהו לשלמה ירד משמים וישב על כסאו[9]. שלמה המלך הפך לאביון המחזר על הפתחים ונתפס כמשוגע משום שהכריז על עצמו 'הייתי מלך על ישראל'. אף לא אחד האמין לדבריו, היכו אותו על חוצפתו, אך בה בעת גם ריחמו עליו ונתנו לו גריסים, מאכל עניים. רק בעליבות זו הבין שלמה המלך את טעותו והצדיק את העונש באומרו: 'וזה היה חלקי'[10] (שורה 10).

המילה המנחה בסיפור היא כיסא: כס האלהים (שורה 3), כס המלך (שורה 5), ובסילון, אותו הכיסא שעליו יושב המתחזה למלך (שורה 8). ניתן להניח כי לא בכדי מילה זו היא המוטיב המרכזי באגדה, שכן כבר במקרא מתואר כסאו המפואר והייחודי של שלמה בהרחבה[11].

המדרש במקבילה לאגדה[12] מקשר בין כסאו של שלמה על שש המעלות שבו ובין חוקי המלך[13], מקישור זה משתמע כי זהו כיסא של מלך הדן את עמו בצדק ועל פי התורה. המדרש שם מסתיים בדברי רבי אחא[14]: 'כהדא קתדרא דמשה...'. החל מן המאה הראשונה לספירה ויש האומרים לפנה"ס מכונים כסאות זקני העדה ומנהיגיה בבתי הכנסת 'קתדרא דמשה'[15], מכאן שאולי המדרש הוא ביקורת על מנהיגות העם[16].  

החלק האחרון (שורות 11 – 13) הוא, כנראה, תוספת מאוחרת שהובאו בה דיעות שונות במה הולקה המלך שלמה. אפשר כי בחירת המספר בשלושת החפצים באה להביע את שפלותו של המלך שלמה, את 'בירא עמיקתא' בה מצוי. סמלי המלכות בהם השתמש בעבר: שרביט, קערת זהב או כסף וחגור, הפכו אות לעליבותו ולסבלו.