עיון קצר באגדה

באגדה הקודמת הוזכרו בהקשר לסדר המלווים את המת בדרכו אחרונה צניעות ודוד המלך. נראה כי בדרך אסוציאטיבית, ללא קשר להלכה, שולבה בסוגיה אגדה זו על צניעות בית דוד ובית שאול. אפשר שלא היתה זו אגדה מלכתחילה, אך בעל הסוגיה חיבר את החלקים יחדיו לכדי סיפור מובנה.

השלד העלילתי של הסיפור קצר מאוד והוא מתבסס על פשוטו של מקרא: מיכל בזה לדוד המכרכר סביב ארון הברית העולה לירושלים: 'וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהֹוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ' (שמואל ב ו' ט"ז); היא אומרת לו את דעתה בשובו לביתו: 'וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים' (שם, י"ט); דוד משיב לה: 'וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהֹוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהֹוָה:  וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה' (שם כ' – כ"א).

ההוספות המדרשיות מהוות רקע לנאמר בין הדמויות הפועלות, מחזקות את דבריהן ומאירות אותן.

הקדמה (שורות 1 – 4)

האגדה נפתחת בפסוק הלקוח מהאירוע בו ניסה שאול להרוג את דוד בחנית 'וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם' (שמואל א' י"ח י"א). דוד התחמק פעמיים מהחנית על ידי כך שסובב גופו. באגדה משמש הפסוק לצורך השוואת תנועתו של דוד לתנועת רקדן ולגמישותו כדי ליצור אסוסיאציה לדוד המכרכר סביב ארון הברית העולה לירושלים. בהמשך מובא פירושו של רבי בא בר כהנא ל'ריק', ולדבריו הפחוּת שבריקים הוא הרקדן. לאור זאת הסיפור המקראי מקבל היבט שונה, דוד הרוקד סביב לארון הברית לא רק שאינו מתנהג כראוי למלך אלא מתנהג כאחרון הריקים[3].

העלילה (שורות 5 – 6)

בעל הסוגיה לא שם בפי מיכל את הפסוק[4] "... לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים", שכפל הלשון בו 'כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת' עשוי לרמז על חשיפת הגוף ללא מעצורים, דהיינו, על כך שדוד כרקדן אינו שומר על צניעותו[5]. כמו כן הריקוד בין השפחות המצויות במדרגה החברתית הנמוכה ביותר מדגיש את הזילות שבמעשיו.

באגדה אומרת מיכל: 'היום נגלה כבוד בית אבא'. השימוש במילה 'כבוד' מקשר את דבריה לנאמר באגדה הקודמת על כבוד בנות ישראל, דהיינו, על צניעותן. כמו כן איזכור כבוד בית אביה יוצר השוואה בין שני בתי המלוכה ומחריף את ביקורתה על בית דוד, שהעומד בראשו אינו צנוע.

חיזוק דברי מיכל (שורות 7 – 16)

חלק זה מהווה סטייה מהעלילה ותפקידו לחזק את דברי מיכל הקודמים בדבר שמירת הצניעות בבית אביה. מודגש כי שאול שומר בקפידה על צניעותו, ועל רקע זה התנהגותו של דוד נראית בזויה יותר.

הדברים מבוססים על סיפור רדיפתו של שאול אחרי דוד, באירוע בעת בואו למערה 'לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו' שמואל א' כ"ד ג'). לפי הפרשנות הכוונה שבא למערה לעשות את צרכיו, והאירוע נדרש באגדה כשמירה מופלגת על צניעות. רבי אבין דורש בשם ר' לעזר את 'ויבא אל גדרות הצאן' כמקום מוסתר ביותר; תהליך רחיצת הרגלים או עשיית הצרכים מתואר כהורדת בגד אחד תוך כיסוי בבגד אחר, כלומר אינו חושף אפילו את בגדיו[6]. גם דוד נרגש מאוד מצניעותו של שאול, ולדבריו היא השומרת עליו מכל פגע. אפשר כי בעל האגדה  תאר את התרגשותו של דוד מצניעותו של שאול כדי לרמוז שלדעתו, אפילו דוד מודע להבדל בצניעות בינו לבין המלך שאול.

המשך העלילה (שורות 17 – 18)

בעל הסוגיה בחר לשים בפי דוד את התשובה אותה השיב גם במקרא: 'וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה' (שמואל ב' ו' כ"א). נראה כי בחירת בעל הסוגיה בפסוק זה איפשרה לו לתת זוית ראייה שונה לצניעות, לא צניעות הגוף כפשוטה, אלא צניעות הנפש במובן של ענווה.

סיום (שורות 19 – 23)

העלילה נחתמת במדרש המהווה משחק לשוני על התשובה שהשיב דוד למיכל. 'אַמְהות' – שפחות בנות מעמד נמוך ביותר; 'אִימָהות' – הנשים שמהוות סמל לעם והן בדרגה הגבוהה ביותר. כך בלשון נופל על לשון השיג הדרשן בעקיפין שתי מטרות: האחת, ממיכל נמנע הכבוד להימנות עם חלקן של ארבע האימהות; השנייה, לפגוע במיכל בנקודה מכאיבה על שלא זכתה להיות אֵם.

לעמדת בעל הסוגיה שגתה מיכל קשות בביקורתה את דוד ולכן נענשה, לא היו לה ילדים. ואכן, לפי פשוטו של מקרא למיכל לא היו ילדים, אולם תיאור מדרשי מאוחר לפיו עגלה[7], היא מיכל, ילדה ילד אך מתה בלידה, וכך לא זכתה לחוות אימהות.

סיכום

כאמור, אפשר שבעל הסוגיה חיבר מדרשים שונים לסיפור, כדי להצדיק את התנהגותו של דוד בעת העלאת ארון הברית לירושלים וכדי להבהיר שלצניעות פנים רבות. אצל דוד באה הצניעות לידי ביטוי בענוותנות כלפי האל וכלפי בני האדם, אף לאלו הנמוכים במעמדם. עונשה של מיכל מחזק את המסר בדבר הענווה.