עיון קצר באגדה 

באגדה זו מורחב פרט שהוזכר באגדה הקודמת, היות אביגיל אשתו של דוד. האגדה בנויה משני מדרשים: המדרש הראשון (שורות 1 – 11) עניינו שושלת היוחסין של חצרון בן שבט יהודה לפי המסופר בדברי הימים[1]; המדרש השני (שורות 12 – 90) מבוסס על שאירע בין דוד, נבל ואביגיל כפי שמסופר בספר שמואל[2].  

מדרש א'[3] – שושלת היוחסין של חצרון בן פרץ בן יהודה (שורות 1 – 9)

בפתיחה נמסרים שמות שלושת בניו של חצרון בן פרץ (בן בנו של יהודה): ירחמאל, רם וכלובי (שורות 1 -2). במקרא לא נמסר על משפחתם של בני חצרון לפי סדר הולדת הבנים, אלא פותחים ברם, כנראה, משום שעל פי המסורת דוד המלך הוא מצאצאיו, באגדה נשמר סדר הולדת הבנים בדיון.

הבכור ירחמאל (שורות 3 – 6)

נאמר שהוא אומנם הבכור, ומציינים שבמקרא לא פתחו בשושלת יוחסין שלו[4] כיוון שנשא

אישה גויה[5]. שמה של האישה עטרה[6] משמש בסיס למדרש; הוא נשאה כיוון שרצה להתהדר[7] בה, ומוסיפים, שהביאה לביתו צער ויגון. נראה כי דיעה זו היא מדרש על שם בנה 'אונם'[8].

הבן השני רם (שורה 7 – 8),

מציינים כי בועז, נכד נכדו, נשא את רות לאישה. פרט זה אינו מצוי בשושלת היוחסין במקרא, אך ההנחה היא כי ידוע בשל מגילת רות.

הבן השלישי נבל (שורות 9 – 12)

נאמר כי נבל הכרמלי הוא מצאצאיו, פרט שאין לו כל בסיס במקרא. מובאים דברי הגאווה של נבל האומר על עצמו כי אין בן טובים גדול ממנו. לפי פרשנים[9] מכוונים דבריו להיותו בן למשפחה חסרת 'פגם', דהיינו לא נתערב בה בן עם נוכרי (שורות 9 – 11).

נראה כי למבנה המדרש מֶסֶר הקשור לטהרת המשפחה, והוא מביא זאת בסדר עולה; במשפחת ירחמאל הבכור הפגם גדול, שכן נשא גויה, וזו הביאה רעה על משפחתו. במשפחת רם הבן האמצעי  סיפור נישואי בועז לרות מצביע על פגם, שכן היא מואביה, אך הפגם קטן ומובלע באמצעות איזכור שמה מוזכר ללא הוספות. לעומתם משפחת הבן הצעיר 'טהורה', כדברי נבל[10]. אפשר כי האגדה נפתחת במדרש זה על מנת להבהיר כי אביגיל המוזכרת באגדה קודמת היא ללא כל פגם בזכות בעלה נבל.

מדרש ב'[11] – דוד, נבל ואביגיל (שורות 12 – 90)

המדרש בנוי מתשעה חלקים קצרים, רובם מדרשים על חלקי פסוקים מהפרק.

חלק א' (שורות 12 – 21)

פותחים בציון מוצאו של נבל מכלובי 'והוא כליבי' ובתיאור עושרו. אומנם דוד מנסה ליצור עימו קשר חיובי על ידי כך שמכנה אותו 'פטרוני', אך בהבאת דברי רבי יוסטא בר שונם יש משום רמז מאיים,  שכן הוא דורש את 'וַיָּנוּחוּ' כ'נעשו מחנה'[12]. החלק מסתיים בתגובת נבל כמסופר במקרא. 

חלק ב' (שורות 22 – 24)

חלק זה סוטה מהנושא, ואינו עוסק בדוד ובנבל, אלא במקור להלכה לפיה מתחילים דיני נפשות מן הצד. שמואל הזקן אומר זאת לפני רבי אחא ומנמק כי דוד פקד על נעריו לחגור נשק, ואילו הוא, הגדול מהם, חגר את חרבו אחריהם. האמירה והפעולה נדרשים כתהליך פסיקת דין.

חלק ג' (25 – 27)

מדרש על הביטוי 'ויעט בהם'.

חלק ד' (שורות 28 – 32)

ראשית פעילותה של אביגיל; היא מקשיבה לעצה לפגוש את נערי דוד, ובפגישה מגלה את שוקה, דבר אשר גורם להם להיות בעלי קרי. 

חלק ה' (שורות 33 – 36)

עוסק בדברי דוד לעצמו[13] ומתמקד בפירושו של הביטוי היחידאי בספר שמואל 'משתין בקיר'. הפירוש השכיח הוא כינוי לגבר, אך נמצא כי אחד הפירושים של הביטוי הוא כלב. המדרש מאחד את הפירושים יחדיו, ואומר כי כי לא תיוותר נפש חיה לנבל, אפילו על הכלב לא יחוס.

חלק ו' (שורות 37 – 60)

שיחה בין דוד לאביגיל:

- בעוד שבמקרא היא אומרת לדוד כי בה העוון, שלא ידעה על בואו ולכן התקבל שלא בכבוד,

במדרש היא טוענת לחפות ושואלת בתלונה מה עשתה, מה עשו בניה, ומה עדריה. כלומר, מבקשת רחמים משום שברור לה שדוד עומד להורגם.

- במקרא דוד רוצה לנקום בנבל כיוון שהשיב לו רעה תחת טובה, ואילו במדרש הסיבה היא שנבל קילל את מלכות דוד. על כך טוענת אביגיל שעדין אינו מלך, המלוכה אינה בידו באופן רשמי, שהרי דיוקנו של שאול על המטבע.  

- הביטוי 'אני אמתך' נדרש כתשובה לדוד שתבעה לתשמיש. היא דוחה אותו כיוון שהיא בימי נידתה.  

- דוד מנסה לבטל את דחייתה בטענה שאין לראות בלילה כתם דם, והיא מחזירה את השיחה לניסיון להציל עצמה, בניה ורכושה בטענה כי אין גוזרים בלילה דיני נפשות.  

- לטענת דוד כי נגמר דינו של נבל בלילה, מעלה אביגיל נימוק אחר, המצוי במקרא, הריגת נבל תהיה לו לדוד לפוקה, כלומר למכשול, מלכותו תעמוד בסימן של שפיכות דמים.

חלק ז' (שורות 61 – 72)

חלק זה סוטה מהנושא ומביא שני מדרשים על הפסוק 'וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה'. רבי אלעזר בן פדת דורש 'לפוקה', מלשון פקפוק; ואילו רבי לוי דורש את המילה 'לֹא'. על דרשתו של רבי לוי מסופר שרבי זעירא ראה בו מחדש בתחום האגדה. 

חלק ח' (שורות 73 – 88)

יש בחלק זה משום גירסה שונה לשיחה בין דוד לאביגיל:

- אביגיל מזהירה את דוד לבל ייקחנה (בדומה לחלק ו' סעיף ג' לעיל), אולם הנימוק אינו היותכי היא מצויה בנידתה אלא היותה נשואה. היא מזהירה את דוד כי עתיד הוא להיכשל באשת איש.

- אביגיל מתריעה שהוא עומד לשפוך דמים, דוד טוען כי המקלל את מלכות דוד עונשו מוות, והיא מזכירה לו שעדיין אינו מלך. (זו חזרה על הנאמר בחלק ו' סעיף ב' לעיל). 

- בעוד שקודם לכן דוד הוא שחמד את אביגיל, כאן נטען כנגד אביגיל שהיא מופקרת, כלומר היא שפיתתה את דוד. באופן דומה הוצגה אביגיל בפוגשה את נערי דוד (שורות 29 – 32). ומציינים כי בתגובה לדבריה 'וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ' (שמואל א' כ"ה ל"א) חסרה בפסוק העוקב האות י' בשמה 'וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל' (שם, שם, ל"ב).

חלק ט' (שורות 89 – 90)

מדרש המסכם את הפגישה ביניהם על ידי דרישת הביטוי 'מבוא דמים'; במקרא מודה דוד לאביגיל שמנעה ממנו לשפוך דם, ובמדרש נכרכים שני הנושאים יחדיו, שפיכות הדמים שהתכוון לעשות בבית נבל ורצונו לקיים עימה יחסי אישות בעת נידתה, בשני אלה לא חטא בזכות פעילותה.

סיכום

מיקומה של האגדה אחרי הבאת דעתו של רבי יהודה כי מלך נושא אלמנת מלך, עשויה לעורר תחושה כי היא באה לתמוך בעמדתו, אולם למעשה אין היא עוסקת בנושא, והקשרה ל'מלך נושא אלמנת מלך' אסוציאטיבי בלבד.

אומנם בעל הסוגיה הציג את אביגיל כאישה בעלת מעמד 'מלכותי' גבוה בזכות בעלה, שלא היה במשפחתו כל פגם, ובכך אפשר שרצה לרמוז כי ניתן לראות בנישואיהם דוגמא למלך הנושא אלמנת מלך, אולם בפועל נראה כי המטרה הוחמצה. אף כי בחלקה השני של האגדה התמקד המספר באביגיל, בעוז רוחה, באומץ ליבה וביכולתה להניא את דוד מלבצע מעשים בעלי גוון שלילי, פעולות המציגות אותה באור חיובי ביותר, היא גם מוצגת כאישה מופקרת המפתה את נערי דוד ואת דוד עצמו. כמו כן במדרש, בדומה למקרא, מוצג נבל באור שלילי, דבר הגורע מ'טוהרו', ומשפיע בכך אף עליה.

הקשר בין חלקה הראשון של האגדה, המדרש על שלושת בני חצרון, ובין חלקה השני המתמקד בשיחת דוד ואביגיל, נראה מלאכותי, ואפשר כי אינו אלא מעשה עריכה.