עיון קצר באגדה

פרשנים קלאסיים על אתר רואים אגדה זו כמתייחסת לנאמר בקודמתה, כנראה, בשל היות שתי האגדות קשורות לאותו פסוק, אולם אפשר כי האגדה עצמאית, נאמרה בהקשרים אחרים, ומיקומה כאן אינו אלא מעשה עריכה.

על פי התיאור המקראי כאשר שב דוד לביתו, לקח את הנשים, העבירן לבית משמרת ודאג לכלכלתן בלבד: 'וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת' (שמואל ב' כ' ג'). 

האגדה כסיפור דרשני מרחיבה את הנאמר במקרא, ובמקרה דנן מרחיבה באופן המנוגד לכתוב. לפי דרשתו של רבי יוחנן, בא דוד לנשותיו מדי יום ביומו, דאג אישית ליופין, קלע את שערן וקישטן, אך לא בא אף לא על אחת מהן. הנשים בסיפור הן דמויות פאסיביות בלבד, ואילו דמותו של דוד המלך המתמודדת עם היצר הרע היא העומדת במרכז התיאור. היצר הרע מואנש בסיפור, דברי דוד אליו נאמרים בגוף נוכח (שני) כאילו הוא בר שיח, אולם למעשה זהו חד-שיח, שכן אינו עונה. דוד אומר ליצרו הרע שבתאוותו נכשל באישה אסורה, בבת שבע, לכן עתה ייתאווה למוּתָרוֹת לו. 'עונשו' יהיה בקירבה היומיומית לנשים, אף בקליעת שערן, אך עם זאת לא יקיים עימן יחסי אישות וכך יִוָותֵר בתאוותו. אפשר כי שתיקתו של היצר הרע מעידה על כניעתו.

הסיפור יוצא מתוך הבנה כי נשותיו של דוד מותרות לו כיוון שהיו אנוסות[1], ואנוסות מותרות לבעליהן, אולם דוד ביוזמתו אסר אותן על עצמו כדי לעמוד במבחן נגד יצר הרע, אותו יצר הרע שהכניע אותו עם בת שבע.