|
עיון קצר באגדה
כביסוס לאיסור לשאת אלמנת מלך או גרושתו מובא בתוספתא[1] הפסוק 'וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת' (שמואל ב' כ' ג'). ההתבססות של מדרש הפסוק נראית מאולצת:
ראשית, לפי פשוטו של מקרא לא פעל כך דוד המלך כלפי אלמנות וגרושות אלא כלפי נשותיו ופילגשיו. לאחר כשלון מרד אבשלום הוא נמנע מלבוא אליהן כתגובה למעשה המביש שנעשה בהן
'...וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל' (שמואל ב' ט"ז כ"ב).
שנית, לא נמצא בפסוק כל התייחסות לגרושה[2].
שלישית, לא מדובר באלמנות אלא בנשים בודדות ללא בעל, לכן כונו 'אלמנות חיות'.
הגירסה בסוגין לפיה אין נושאין לאישה את גרושת המלך היא יחידאית.
[1] תוספתא, סנהדרין (צוקרמאנדל) פ"ד ה"ב, עמ' 420.
[2] לעניין זה נדרשו גם המפרשים על אתר, ולטענתם, אילו יכול היה דויד המלך לשאת גרושה היה מגרש את נשותיו ואחר כך נושא אותן מחדש.
|
