עיון קצר באגדה

האגדה מתייחסת לחלק המשנה 'ואין דנים אותו', ובה שני חלקים, מדרש ומימרה.

חלק א' – המדרש (שורה 2)

מדרש על הפסוק 'מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא' (תהילים י"ז ב') מבסס את הקביעה כי לא דנים את המלך. על פי הפסוק, הנאמר בגוף מדבר, רק האל ישפוט את הדובר ולא בית דין דלמטה. כיוון שהפסוק הוא מתוך מזמור בתהילים למד הדרשן האנונימי כי זו תפילתו של דוד לאל, בה הוא מבקש שישפוט אותו על התנהגותו. המדרש הרחוק מפשוטו של מקרא קובע כי המלך נשפט רק בידי האל.

חלק ב' – המימרה (שורות 3 – 5)

בעקבות המדרש דורש רבי יצחק בשמו של רבי את הפסוק 'וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהֹוָה קְרֹבִים אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ' (מלכים א' ח' נ"ט). הדרשה היא על סופו של הפסוק, לפיה מובן כי האל דן את המלך ואת הציבור בכל יום[1]. אך תחילת הפסוק מלמדת שזו תפילה בלבד.

אפשר כי בעל הסוגיה הביא את המדרש על מנת לחזק את התפיסה שהוצגה קודם, כי האל בלבד שופט את המלך. אם זו הכוונה הרי שהיא הוחמצה בצירוף המלך עם הציבור, שכן את הציבור לא דן רק האל אלא גם בית דין דלמטה[2]. נראה שבעל הסוגיה הזדהה עם העמדה כי אין דנים את המלך והביא פסוקים כאסמכתאות בלבד על מנת להציג את השקפתו כמבוססת על הכתוב.