עיון קצר באגדה

במשנה[1] ובתוספתא[2] מצויה מחלוקת בין חכמים לבין רבי יהודה בדבר ייבום וחליצה הנעשים על ידי מלך. לעמדת חכמים, המלך אינו חולץ ואינו מייבם, ואילו לעמדת רבי יהודה, אם המלך חפץ בכך, הוא רשאי.

במשנה נמסר בשמו של רבי יהודה נימוק ערכי למעשה המלך – הוא מכונה 'זכור לטוב', כינוי המופיע בעיקר במקורות ארץ – ישראליים ומרמז על עשיית חסד לפנים משורת הדין[3]. הכינוי ניתן למלך כיוון שחומל על העגונה ומסייע בידה על ידי ייבום או חליצה לפנים משורת הדין. אפשר כי עמדתו של רבי יהודה נובעת מהקפדת המלך על מצוות הייבום והחליצה[4]. לעומת זאת בתוספתא נמסר בשמם של חכמים נימוק הקשור למעמדו של המלך, הייבום או החליצה פוגמים בכבודו.

באגדה הובאו שני הנימוקים: מהמשנה הנימוק הערכי של רבי יהודה המבטא התייחסות למעמדה של אישה האומללה או  הקפדה על מצוות הייבום והחליצה, ומהתוספתא הנימוק המתייחס לכבודו של המלך.