עיון קצר באגדה

  לכאורה, הקטע היא דיון הילכתי, אך נבחר לראותה כאגדה כיוון שהמדרש הוא מדרש אגדה. הפסוק 'וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ' (שמואל ב' ח' ט"ו) משמש כמקור סיפורי, לפיו דוד המלך דן בעצמו או שאירגן  את ממלכתו באופן שיהיה משפט צדק.

באגדה שני רבדים, הראשון סתמאי (שורות 2 – 7), והשני, תנאי משמו של רבי (שורה 8 – 9 או שורות 8 – 12).

הרובד הסתמאי

באגדה קושייה המתייחסת לניגוד בין המשנה הקובעת 'מלך לא דן' ובין הפסוק המתאר את דוד המלך דן. הקושייה מובעת בשלושה ניסוחים שונים:

א. 'הכתיב' (שורה 2) מביע תמיהה המופנית אל המשנה, כיצד נפסק ש'מלך לא דן', בעוד שנאמר במקרא כי דן. היא מבוססת על דרישת הפסוק לפיו דוד ישב ודן בעצמו. 

ב. 'ותאמר[1] כן' (שורה 3) מביע כלפי המשנה אותה תמיהה, האומנם כך יש לאמר, 'מלך לא דן'.  

ג. 'אמור מעתה[2]. (שורה 4). המונח מציג קושייה בציינו כי יש סתירה בין המשנה לבין המתואר במקרא[3].

בעל הסוגיה משיב (שורות 5 – 7) אך עמדתו כללית ואינה ברורה. פרשנים חלוקים בדיעותיהם:

פני משה – מתוארת דרכו של דוד בעשיית דין וצדקה, מכאן שדוד המלך דן. דרכו זו של דוד בשיפוט מתוארת במקבילות בהקשר לביצוע.

קרבן העדה – דוד אירגן את מערכת המשפט, מכאן שאין להסיק כי דן בעצמו.

עלי תמר – דוד המלך דן, אך הוא מקרה חריג, ואין ללמוד ממנו.

כאמור, בין האגדה ובין המשנה יש סתירה, אותה מנסים פרשנים קלאסיים ליישב באופנים שונים בהסתמכם על החלק השני של האגדה (שורות 4 – 7):

א. המלך דן.

ב. המלך דן רק בדרך של עזרה לחלש. 

בין התלמוד הבבלי לירושלמי ישנו שוני. לפי הבבלי[4], מלך מבית דוד דן, ומלך מישראל[5] לא דן, ואילו לפי הירושלמי, גם מלך מבית דוד לא דן.

לדעת אורבך[6], הסתירה היא  תוצאה של שינוי בהלכה אשר חל בימי הבית השני. משנה ראשונה[7] קבעה שהמלך דן: 'כותב לו ספר תורה לשמו יוצא למלחמה מוציאה עמו נכנס מכניסה עמו יושב בדין היא עמו...', ומשנה אחרונה[8] קבעה 'המלך לא דן...'.

הרובד התנאי משמו של רבי

במשנה טוען תנא קמא שמלך לא דן, ואילו בסוגין חולק עליו רבי ואומר: 'היה דן'. מכאן שבמשנה הביא רבי את דעת רבותיו, ואילו דעתו היתה מנוגדת. לכאורה, אומר רבי את דבריו בזיקה לפסוק 'וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ' (שמואל ב' ח' ט"ו), אבל העמדת דבריו אחרי דברי סתם התלמוד היא שיוצרת רושם זה. יש קושי לקבל זאת, כיוון שהוא כביכול חוזר על ההסבר האמוראי משל סתם התלמוד המאוחר לזמנו.

נראה כי תיתכנה שלוש אפשרויות למקור המסורת המובאת בדבר דרכו בדין (שורות 10 – 12):

האחת, רבי קיבל זאת במסורת ואמרהּ כאן. שנייה, רבי הוא שתיאר את דרכו של דוד המלך כדיין, וממנו התגלגל התיאור גם לעניין הביצוע[9]. שלישית, רבי אמר את ההלכה בלבד, והתיאור הינו הוספה מאוחרת של בעל הסוגיה.