עיון קצר באגדה

שלושה חלקים לאגדה: האחד, תגובה למימרה הילכתית של ריש לקיש; השני, סיפור מעשה שנבע מתגובת הנשיא למימרה; השלישי, מדרש המגיב לסיפור המעשה.

חלק א' – תגובה למימרה (שורות 1 – 5)

המימרה נאמרה ישירות מפי ריש לקיש, תוכנה ומבנה זהים לקודמתה אלא שעוסקת בנשיא 'נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה'. אפשר כי ההפרדה ביניהן באה כדי להתמקד בשאלת היחס לנשיא, האם ראוי להחזירו לתפקידו לאחר שנענש. על שאלה זו ניתנה תשובה בשמו של האמורא רבי חגי שאמר בלשון שבועה, כי אין מחזירין את הנשיא מחשש שיתנקם באלה שהענישו אותו, ואף לא יהסס להמיתם.

חלק ב' – סיפור המעשה (שורות 6 – 29)

תגובת הנשיא למימרת ריש לקיש (שורות 6 – 11)

נמסר כי רבי יודן נשיאה שמע וכעס (שורה 8). לכאורה, על פי רצף הסיפור נראה שכעס הנשיא התעורר על דבריו של רבי חגי, אך המשך הסיפור מלמד כי העימות הוא בינו לבין ריש לקיש[14]. אפשר שנפגע מדבריו כי שלא ראה בהם לימוד הילכתי בלבד אלא פגיעה בכבודו; לא ברור מה פגע בו, האם עצם האמירה שבית דין של שלושה רשאי להטיל עליו עונש מלקות, האם כי ראה זלזול כלפיו בכך  שנידון בפני שלושה כאחד האדם (ראו קרבן העדה על אתר), או אולי משום שנאמרו הדברים בפומבי (ראו עלי תמר על אתר). כעסו של הנשיא קיבל גם היבט מעשי, כאשר שלח את חייליו הגותיים הנאמנים לו[15] לתפוס את ריש לקיש (שורה 9) אשר ברח לאחד הישובים הקטנים בסביבה והתחבא שם.

הנשיא מגיע לבית הוועד (שורות 12 – 19)

למחרת האירוע הגיע הנשיא לבית הוועד, לכאורה, כדי לשמוע דברי תורה, אולם נראה כי בפועל לברר היכן ריש לקיש או לבחון את עמדתו של רבי יוחנן. הנשיא ביקש מרבי יוחנן שישמיע דבר תורה. רבי יוחנן הסכים, אך במקום למחוא בשתי הכפיים לאות תחילת דברי התורה הוא טפח ביד אחת[16]. בכך הביע ברמז לא רק אי הסכמה לתגובה כלפי ריש לקיש אלא גם המחשה למשמעותה של אמירת דבר תורה בלעדי ריש לקיש. בשלב זה התגלתה מטרת ביקורו של רבי יודן נשיאה, והוא ביקש מרבי יוחנן לגלות את מקום מחבואו של ריש לקיש. לאחר שנמסר לו הוסיף כי שניהם, הוא ורבי יוחנן, ילכו אליו מחר[17].

רבי יוחנן מודיע לריש לקיש על הפגישה (שורות 20 – 21)

רבי יוחנן לא הסתפק בהודעה לריש לקיש על הפגישה עם הנשיא, אלא הוסיף בקשה שיכין דברי תורה. יש לשער כי בביטוי 'עתיר לך מילה דאורייא' הוא רמז לריש לקיש לאמר דברי תורה שאין בהם כדי להכעיס את הנשיא, ואולי להפך, למצוא באמצעותם דרך לפייסו.

הפגישה (שורות 22 – 29)

התנהגותו ודבריו של ריש לקיש בפגישה מפתיעים.

מצד אחד הוא חלק לנשיא כבוד רב; יצא לקדם את פניהם ודימה את ליצאת מצרים; כשם שהאלהים בעצמו ולא על ידי שליח או מלאך הוצייא את ממצרים, כן הנשיא בא בעצמו אליו, לריש לקיש, ולא שלח שליחים (שורות 22 – 25). דבריו מרמזים בעקיפין לביקורתו על הדרך שנקט הנשיא קודם לכן כששלח חיילים לתופסו ולא שליחים כדי לשמוע מה בפיו. עם זאת בואם מלמד, לדבריו, כי החשיבות הגדולה שהם רואים בהבנת דרכו, כמוה כגאולת ישראל משעבוד מצרים. הם נוהגים כבני חורין ולא כמשועבדים לתפיסות המקובלות לפיהן הוא צריך לבוא אליהם. דבריו נוסחו בלשון רבים, שכן פנה לרבי יוחנן ולנשיא, אך יש להניח כי כוונו במיוחד לרבי יודן נשיאה.

מצד שני ריש לקיש לא היסס להשיב באומץ לשאלתו של הנשיא 'מה חמית מימר הא מילתא'; הוא הכריז כי לא ירתע ולא יימנע מללמד את תורת האלהים. תשובתו מפתיעה בתוכנה ובאמירתה.  אפשר שהעימות היה גם בינו לבין רבי יוחנן. אולי ראה ריש לקיש בדרכו של רבי יוחנן נכונות לכפיפות מסוימת לכוחו של הנשיא אשר בא בעיקר מהשלטון הרומי ולא מכוחה של תורה.

בדבריו משתקפת תפיסה כי החופש המלא ללמד את התורה היא זכות שאין למונעה, וכי הכניעה לפחד כמוה כשיעבוד. צירוף תגובותיו בעת קבלו את פני הנשיא מעיד על הבחנה בין הכבוד לסמכות ובין החירות ללמד ולפסוק הלכה.

חלק ג' – מדרש (שורות 28 – 29)

בעל האגדה הוסיף לסיפור את דברי האמורא שמואל בר רב יצחק 'אל בניי כי לא טובה השמועה' (שמואל ב' ב' כ"ד). הפסוק לקוח מתוכחת עלי לבניו, ואף כי אין לראות זהות בין מעשה בני עלי למעשה הנשיא, וההבדל ביניהם גדול, הרי שיש בו כדי לחדד את דברי ריש לקיש האחרונים ולתת להם תוקף.

סיכום

אפשר כי ההתייחסות לעבירה של כהן גדול נתפסה על ידי אמוראים כקלה יותר משום שבפועל לא היו מאז חורבן הבית כהנים גדולים, ואילו  מעמדו של הנשיא ותיפקודו היו רלוואנטיים לזמנם, לכן עבירה שלו נתפסה כחמורה. ייתכן כי סמוי הסיפור אירוע אקטואלי שביטא עימות חריף יותר בין בית הנשיא לחכמים בנושאים, כגון מיסוי, יחסים עם רומא, יחסים עם האוכלוסייה הזרה באיזור, היחס לחכמים ולפסיקות בתחומי ההלכה שהחליט הנשיא[18].