עדי נוסח

שרידי הירושלמי עמ' 238 (חלקי)

 

מקבילות

משנה קידושין  פ"ד מי"ד (בשינויים)

תוספתא (מהד' ליברמן) קידושין  פ"ה מי"ד – מט"ו עמ' 297 (בשינויים)

בבלי קידושין פב ע"ב (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה

 

עיון קצר באגדה

במשנה[1] נאמר בשם רבי מאיר 'לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלהויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו'. לפי רבי מאיר, ישנם עשירים וישנם עניים, אך אין הדבר נקבע מאומנותם אלא מזכויותיהם, מזכויות שנקנות בקיום מצוות ובעשיית מעשים טובים.

חלקה הראשון של האגדה נפתח במימרת רבי מאיר 'מכל מקום אדם מתפרנס', כלומר, כל אומנות שהיא אשר אדם יעסוק בה, הוא יתפרנס ממנה. בהמשך מבחין רבי מאיר בין אומנויות וסבור כי מאושר הוא האדם שראה את הוריו עוסקים באומנות מעולה, היינו, נקייה וקלה. אפשר כי הכוונה ב'אומנות נקייה' לאומנות שאינה כרוכה בלכלוך וריח רע, כגון בורסקי, אולם פרשנים נטו בהסברם להיבט ערכי ופירשו שאין בה חשש לגזל[2] או לעבירה.[3] ואוי לו למי שראה את הוריו עוסקים באומנות פגומה, שהיא פחותה.[4]

בחלקה השני של האגדה מורה רבי מאיר כיצד לממש את דברי המשנה 'לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקייה וקלה', ואומר כי ישתדל ללמד את בנו אומנות 'קטנה', וסביר כי הכוונה ל'נקייה וקלה'. בנוסף עליו להתפלל ולבקש מהאל רחמים. האל מכונה 'מי שהעושר שלו', מכאן שהרחמים שייתן פרנסה באומנות שבה יעסוק הבן.

שני חלקי האגדה בנויים משתי זוויות ראייה: בן רואה את אומנות הוריו, ובבגרותו, בהיותו אב הוא רואה את האומנות הראויה לבנו.

בסיום מובא אותו הרעיון שאמר רבי מאיר במשנה; עושר ועוני אינם נקבעים מהאומנות שאוחז האדם אלא מזכויותיו, היינו, מזכויות שנקנות בקיום מצוות ובעשיית מעשים טובים.

---