עדי נוסח

שרידי הירושלמי עמ' 238 (חלקי)

 

מקבילות

בבלי קידושין פב ע"א (בשינויים)

מסכת סופרים פ"ט ה"ז (בשינויים)

מכילתא דרשב"י (מהד' אפשט'ין) פי"ד ז עמ' 51 (בשינויים)

מכילתא דרב"י (מהד' הורוביץ) בשלח, מסכתא  ויהי עמ' 89 (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

ספר הישר לרבינו תם, חלק חידושים, סימן קסא

 

סוגה

מימרה

 

דיון קצר באגדה

במשנה[2] נאמר: 'אבא גוריין איש צדיין משום אבא גוריא לא ילמד אדם את בנו חמר גמל ספר ספן רועה וחנוני שאומנתן אומנות לסטים רבי יהודה אומר משום החמרין רובן רשעים והגמלין רובן כשרים הספנין רובן חסידים טוב שברופאים לגיהנם והכשר שבטבחים שותפו של עמלק'. האגדה שלפנינו היא ברייתא שהובאה בהקשר לדברים אלו, והיא מרחיבה את הנאמר.

באגדה שלושה חלקים:

חלק א – דברי רבי אוריין איש ציידן בשם אבא שאול

בחלק זה מובאות תכונות המאפיינות בני אדם בעלי מקצועות ומעמדות שונים:

קבוצה ראשונה – בעלי משלח יד

בקבוצה זו נמנים העוסקים בהובלות; מקצועם מובא בסדר הירארכי: חַמָּרִים שמובילים משאות למרחק קצר, גַּמָּלִים שלרוב מצויים בשיירות לכן מטבע עבודתם מובילים למרחקים ארוכים, וספנים המובילים לארצות רחוקות. הסדר ההירארכי נשמר גם בתכונות שהדובר מייחס לבני הקבוצה, מתכונה שלילית ועד למעולה: החַמָּרִים רשעים, הגַּמָּלִים כשרים, משמע בני אדם רגילים, והספנים חסידים, היינו, עושים מעשים טובים שאינם בגדר חובה הילכתית ומקפידים על פרישות.

קבוצה שנייה – בעל מעמד

בקבוצה זו נמנים שלושה מעמדות שבני אדם הגיעו אליהם מכורח מציאות שנכפתה עליהם: ממזרים, עבדים ובני אבות ומעמד אחד נגזר ממינו של האדם – בנים זכרים.  שלושת המעמדות הראשונים מובאים בסדר הירארכי: ממזרים המצויים בתחתים הייחוס החברתי, הם וצאצאיהם מנועים מלבוא בקהל ישראל, עבדים שיש אפשרות כי ישתחררו ויהיו חופשיים, אך עברם אינו נמחק, וייחוסם נמוך. בני אבות אלו בנים לאבות מיוחסים. התכונות שהקנה הדובר לבני שלושת המעמדות האלה מפתיעות: הפקחות מאפיינת את הממזרים, בעלי המעמד הנמוך ביותר. גאוותנות מאפיינת את אלו המשועבדים לאחרים, והביישנות היא סימן ההיכר לאלו שמעמדם החברתי גבוה.[3] התכונה המוקנית לבנים זכרים היא דימיון לאחי האם, ואין הדברים ברורים אם מדובר בתכונות אופי או במראה חיצוני.

הדובר אבא שאול עיצב דבריו בניסוח התכונות המוקנות לשבעת בני הקבוצות; כל משפט נפתח במילה 'רוב', אחריו שם בעל המקצוע או המעמד ולבסוף התכונה המאפיינת. יש בעיצוב הצורני גם השקפת עולם, לפיה לא ניתן לאפיין את כולם באופן זהה, יש להימנע מהכללה.

בסיום הוסיף שני בעלי משלח יד, רופאים וקצבים, ' כשר שברופאים לגיהנום הכשר שבטבחין שותף לעמלק'. את דבריו עיצב במשפט קצר הבנוי על ניגוד חריף ומפתיע: 'כשר' מול 'גיהנום' ועמלק', ניגוד היוצר הכללת כל בני הקבוצה, מן הכשר, הטוב ביותר ועל אחת כמה וכמה, הגרוע שבהם.[4] 

חלק ב – דברי רבי שמעון בר יוחאי

רבי שמעון בר יוחאי מתייחס בדבריו לשני קהלים גדולים: אויבים ונשים, וביניהם מזכיר סוג אחד של בעל חיים – הנחש על סוגיו השונים, בין אם ארסי ובין אם לאו. ניסוח דבריו מעוצב באופן דומה לסיום דברי אבא שאול, ניגוד חריף ומפתיע ביוצר הכללה. השוני הבולט שבדבריו הוא קריאה לפעולה: להרוג את הכשר שבגויים[5] ולרוצץ את ראשו של הטוב שבנחשים.

בסיום התייחס הדובר למאפיין את הנשים; הכשרה שבנשים אינה בעיניו אלא בעלת כשפים, ומניסוח דבריו עולה, כאמור, ההכללה[6] לפיה כל אישה עוסקת בכך.

חלק ג – דברי בעל הסוגיה

המשפט האחרון הוא מדברי סתם התלמוד שמופנה לבני האדם ונועד להדריכם לנקוט את הדרך הנאותה בחייהם: 'אשרי מי שעושה רצון המקום'. 

---