עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

משנה עדויות פ"ח מ"ז (מקבילה חלקית)

תוספתא עדויות (מהד' צוקרמאנדל) פ"ג ה"ד עמ' 459

ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג דף ט ע"ג עמ' 871

בבלי קידושין עא ע"א (מקבילה חלקית ובשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה

 

עיון קצר באגדה

 הסוגיה עוסקת במשפחות שיש פסול בייחוסן. האגדה  נפתחת בקביעתו של רבי יוחנן  'כל משפחה שנשתקע בה פְּסוּל[1] אין מדקדקין אחריה', היינו, אין לחקור אחר מהות הפסול. מימרתו של רבי יוחנן ערכית, ומאפשרת לבני המשפחה ליהנות מהספק, מחזקת הכשרות. רבי שמעון בן לקיש התייחס לדברי רבי יוחנן וקבע כי מימרתו מעוגנת במשנה. [2]                                                   

במשנה (ובתוספתא) מובאת אגדה בה מסופר על שתי משפחות בעבר הירדן; משפחת בני צריפה שהייתה ידועה כמשפחה כשרה, אך בן ציון, אדם חזק ותקיף,[3] מחד גיסא הרחיק את המשפחה בכוח מהציבור על ידי שהכריז כי יש פסול במשפחה זו., היינו, הכריז עליה שהיא פסולה. ומאידך גיסא הכריז בן ציון על משפחה (ששמה לא פורט) שיש פגם בייחוסה ככשרה, אנשי אותה משפחה באו בקשרי נישואין עם משפחות כשרות וכך התקרבו לקהל.

חכמים שידעו על אירוע זה לא ביקשו לפרסמו ברבים, אך עשו לו זיכרון בכך שהעבירו את המידע לבניהם ולתלמידיהם פעמיים במחזור שמיטה.[4] נמצא כי מעשה החכמים תואם את קביעתו של רבי יוחנן כי 'כל משפחה שנשתקע בה פסול אין מדקדקים אחריה'.

קביעתו של רבי יוחנן המעוגנת בדברי משנה מעלה תמיהות בדבר חדירת משפחות פסולות לעם ישראל. לתמיהות אילו ער ומודע רבי יוחנן.  מסיבה זו מובאים דבריו כי על אף שיודע הוא על מציאותם של פסולי חיתון במשפחות, הוא נאמן לקביעתו "שאין מדקדקים" בהיסטוריה המשפחתית, שכן משפחות של גדולי הדור יצאו ממשפחה זו.

בדילמה שבין ייחוס ובין כבוד האדם מכריע רבי יוחנן לכבוד האדם.

---