עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מדרש והרחבת הסיפור המקראי

 

עיון קצר באגדה

באגדה הקודמת הובאו דברי רבי אליעזר שאמר כי יהושע קילל את הגבעונים כפי שהאל קילל את הנחש. בעל הסוגיה הביא באגדה זו דרשות, לפיהן נהגו הגבעונים בעורמה ובמרמה כמו הנחש בגן העדן. 

באגדה שלושה חלקים:

חלק א – קישור לשוני בין הגבעונים לנחש

בעל האגדה מספר כי בבןו הגבעונים אל יהושע אמרו: '... מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית' (יהושע ט' ו'), אך מקרב ישראל עלה החשש שמא הם אחד משבעת עמי כנען, כנאמר: 'וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב...' (שם, שם ז'). 'חִוִּי' בארמית משמעותו נחש,[2] ובני ישראל סברו כי הבאים נמנים על עם הַחִוִּי.

בעל האגדה עיצב חלק זה כדו שיח; שאלה רטורית  'וכי חוי היו', והתשובה – 'אלא שעשו מעשה חיוי'. מובן כי הגבעונים היו בני אדם ולא נחשים, לכן התשובה מפנה את תשומת הלב מהדמיון הלשוני לדימיון במעשים. הגבעונים פעלו בדומה לנחש הקדמוני ועשו מעשה כמוהו.

חלק ב – עורמתו של נחש

הנחש אמר לעצמו כי יודע הוא את דברי האל לאדם '... כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' (בראשית ב' י"ז), לכן החליט כי יְרַמֶּה את אדם וחוה, היינו שהם לא ימותו. בהבאת מחשבה זו של הנחש התבסס בעל האגדה על הכתוב בבראשית 'וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן ' (ג' ד'). לפי הנאמר, הנחש רימה, ומשתמע מכך כי סבר שהם ייענשו וימותו. לדעתו לאחר מותם הארץ שניתנה לאדם למשול עליה.[3] הוא יירש אותה.[4]

חלק זה עוצב כדו שיח פנימי של הנחש בעת שתכנן בעורמה את מעשה המרמה.

חלק ג – עורמתם של הגבעונים

חלק זה נפתח בקביעה כי הגבעונים עשו כמעשה הנחש, ובהמשך מתאר בעל האגדה כיצד מעשה העורמה שעשו דומה למעשה עורמתו של הנחש.

הגבעונים היו מודעים לדברי האל לישראל: 'כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי..  .וְהַפְּרִזִּי ... כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ' (דברים כ' י"ז) וכן '... לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית...' (שם ז' ב'). משמע הגבעונים יודעים כי האל ציווה להורגם, לא לכרות עימהם כל ברית ולא לחון אותם.

הגבעונים אומרים בפירוש כי הם מתכננים לרמות את ישראל, להטעות אותם שיחשבו כי הם אינם משבעת העממים, ואז יכרתו עימם ברית, משמע יישבעו שלא יהרגו אותם.

התוצאה תהיה שישראל יחטאו וייענשו; אם יהרגו אותם (את הגבעונים), הרי שיפרו את הברית ויעברו על שבועתם שלא להורגם, לכן ייענשו. אם לא יהרגו אותם, הרי שיעברו על הגזירה שגזר עליהם האל, ולכן יענשו. כך או כך ישראל ייענשו, והם הגבעונים יירשו את הארץ.

בעל האגדה עיצב חלק זה באותו האופן שעיצב את חלק הקודם:

א.    דו שיח פנימי – הן הנחש והן הגבעונים אומרים לעצמם את פרטי המרמה ותוצאתה.

ב.    שלבי מעשה המרמה – הן הנחש והן הגבעונים מודעים לדברי האל, מתכננים את ההטעייה וסבורים כי העונש יגיע על בני שיחם שיאמינו לדברי המרמה, והם יירשו את הארץ.  המתוכננים דומים לאלו של הנחש, וכן ניסוח דומה.[5]

ג.     ניסוח דומה – הנחש פתח את דבריו באומרו 'יודע אני שהקב'ה...', והגבעונים פתחו ב'יודעים אנו שהקב'ה...'; הנחש אמר: 'הריני הולך ומרמה בהן... והן נענשין...', והגבעונים: ' הרי אנו הולכים ומרמים בהן ... והן נענשין'; ובסיום אמר הנחש: 'ואני יורש את הארץ לעצמי', והגבעונים אמרו: ואנו יורשין את הארץ'.

אגדה זו חותמת את הדיון בסוגיה שעניינו הגבעונים.

---