עדי נוסח

שרידי הירושלמי עמ' 234

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה ומדרש

 

עיון קצר באגדה

בסוגיה נמסר שכתבי הייחוס של הכוהנים מבני חביה ומבני הקוץ לא נמצאו, ולכן הכוהנים ממשפחה זו נפסלו לכהונה. אגדה זו מתבססת על הדברים שנאמרו לבני המשפחה בפסוק: 'וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים' (עזרא ב' ס"ג).

חלקה הראשון של האגדה עוסק בדובר ב'הַתִּרְשָׁתָא'. המילה משמשת כתואר כבוד פרסי שמשמעו הוא כעין 'כבודו', וכנראה היה תואר לפֶּחָה השופט במקומו של המלך ובשמו.[1] אפשר שהפחה היה זרובבל.[2] אלא שבעל האגדה דרש את שמו באופן שונה; על סמך צלילן וכתיבן של שתי ההברות 'התר – שתא' (הֶתֵּר – שָׁתָה)  הוא הסביר שהתירו לו, החכמים כנראה, לשתות יין. הוא שימש כ'משקה את המלך', היינו האדם שמוזג את היין לכוסו של המלך, ובתוקף תפקידו היה עליו לטעום מהיין לפני שהמלך שתה כדי לוודא שאינו מורעל. בעל האגדה הסתמך בדרישת השם על ההלכה האוסרת שתיית יין נוכרים שנקבעה בתקופה מאוחרת יותר,[3] ואמר כי היה לו היתר מיוחד לשתות מיין המלך.[4] 

החלק השני עניינו שיח הקשור להלכה בהקשר לצו שאמר התרשתא לבני משפחת הכהנים בני חביה ובני ההקוץ: 'אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים'.

כאמור, בני המשפחה נפסלו מכהונה, לכן נאסר עליהם לקבל את חלקם מאותם קורבנות שרק הכהנים רשאים לאוכלם בתחום בית המקדש. בעל האגדה מעיר כי מהאיסור עולה שרק קדשי קדשים אסורים עליהם, אבל קדשי גבול שנאכלים בכל מקום מותרים להם.

רבי יוסי מבאר כי ההיתר לאכול את קדשי הגבול ניתן להם מכוח החזקה; בבבל הכהנים אכלו תרומה,[5] ולכן ימשיכו מכוח החזקה לאכול קדשי גבול גם בארץ ישראל.[6]

בעל הסוגיה מקשה על דברי רבי יוסי; בתורה מצווים על תרומה רק בארץ ישראל, זו מצווה התלויה בארץ, ובבבל אכלו תרומה בשל צו הנביא ירמיהו. הם דרשו שלא כפשוטו את הפסוק 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים...' (ירמיהו ל"א כ') כציווי לקיים בגלות מצוות התלויות בארץ כדי שתהיינה להם כציון וזכר לארץ ישראל.[7] אבל בארץ התרומות והמעשרות הם מן התורה, לכן מדוע יש לומר ש'גדולה היא החזקה מכיון שהוחזקו שם להיות אוכליו אף כאן אוכלין'? על כך משיב בעל הסוגיה 'כמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות', היינו, השבים לארץ ישראל קיבלו על עצמם מדרבנן להפריש תרומות ומעשרות.[8]

החלק החותם את האגדה מתייחס לסיפא של הפסוק 'עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים', כלומר, לא יאכלו מקדשי הקדשים עד שיעמוד כהן וישאל באורים ובתומים אם אסורים הם עליהם. בעל האגדה שאל: 'וכי אורים ותומים היו באותה השעה בבית שני'[9] והוא גם השיב כי זהו מטבע לשון הדומה לאמירה 'עד שיבוא אליהו' או 'עד שיבוא המשיח'.

---