עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

ירושלמי סוטה פ"ב ה"ה דף יח ע"ב עמ' 917

ירושלמי יבמות פ"א ה"א דף ב ע"ג עמ' 831

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה ומדרש

 

עיון קצר באגדה

המשנה (פ"ג מ"ה) דנה בקידושין שבעת ביצועם אין אפשרות לקיימם, האגדה שבה אנו עוסקים שואלת לאפשרות של קידושי אדם מישראל עם יבמה, היינו, אישה שבעלה נפטר ללא צאצאים, והיא עדיין לא עברה את טקס הייבום.

חלקה הראשון של האגדה הוא הילכתי ומשמש כרקע לחלק האגדי.

רבי ינאי סיפר על אירוע שכנראה, קדם לזמנו. שלושים וכמה זקנים התכנסו בבית המדרש כדי לדון בשאלה מהו המקור המקראי המלמד שאין קידושין תופסים ביבמה. תשובתם של הזקנים הייתה הפסוק 'כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר' (דברים כ"ה ה). בחלק זה שהוא הילכתי מתוארת הדרך שבה התקבלו החלטות בידי חכמים, הקולות 'נִמְנוּ', משמע ההחלטה כי זהו המקור המלמד שקידושים אינם תופסים ביבמה התקבלה על פי רוב קולות.

החלק האגדי הוא דו השיח בין רבי יוחנן לבין רבי ינאי רבו. בחלק זה אין החכמים קובעים הלכה, אלא משוחחים באיפוק. התלמיד מצביע על טעות בהבנת פסוק, ואילו רבו משבחו, יש יאמרו בהתרגשות ויש בהגזמה.

 רבי יוחנן הקשה על הפסוק שהובא כמקור לכך שאין הקידושין תופסים ביבמה ושאל: 'ולאו מתניתה היא', שכן במשנתנו מובאת היבמה כדוגמה שאין קידושין תופסים בה אלא אם כן יבמה חלץ לה.

רבי ינאי שסיפר כי בפני הזקנים הוצגה שאלה 'מניין שאין קידושין תופסין ביבמה'. המונח 'מניין' מברר מהו המקור המקראי להלכה זו, ולהבנתם הפסוק 'לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר' הוא המקור לכך שאין הקידושין תופסים ביבמה, כי היא לא תהיה לאשה לזר טרם עברה את הליך הייבום.

לעומת זאת רבי יוחנן סבר שהפסוק אינו מצביע על כך שהקידושין אינם תופסים, אלא רק על האיסור המוטל עליה להתקדש לאדם טרם הותרה בחליצה. לכן שאל 'ולאו מתניתא היא', כי רק במשנה נקבע בצורה מפורשת: 'אינה מקודשת',[2] היינו אפילו תינשא, קידושיה אינם תקפים.

ההבנה אותה הציג רבי יוחנן זכתה לשבחים רבים מפיו של רבי ינאי, והוא ציטט ארבעה פסוקים המעידים על חוכמתו של רבי יוחנן.  

-          'הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס...' (ישעיהו מ"ו ו')

הזהב, שנדרש שלא כפשוטו לחוכמה, כמו זורם מכיסו של רבי יוחנן.

-          בְּנִי אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ (משלי ג' כ"א)

הפעם הפסוק נדרש כפשוטו; האב מבקש לבל יתעקמו מנגד עיניו[3] של בנו חוכמה ודעת.

-          חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר (משלי כ"ז י"א)

הפסוק נדרש כפשוטו; האב אומר כי אם בנו חכם, הוא משמח את לב האב.

-          יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח (משלי א' ה)

הפסוק נדרש כפשוטו; חכם השומע משלים מוסיף לקח על הלקח שכבר קנה.

בכל הפסוקים מתייחס רבי ינאי לתלמידו רבי יוחנן כאל בנו, שכן חוכמתו משמחת את ליבו. רבי ינאי מבחין כיצד חוכמתו של רבי יוחנן כמו זורמת ממנו, ותקוותו כי החוכמה והדעת יהיו תמיד לנגד עיני רבי יוחנן, וכי הוא ירבה לקח ותבונה גם בעתיד.

---