עדי נוסח

לא נמצאו.

 

מקבילות

 

לא נמצאו.

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה.

 

עיון קצר באגדה

המשנה[1] דנה בקידושין שבעת ביצועם אין אפשרות לקיימם, כגון גר המקדש אשה 'לאחר שאתגייר' או עבד המקדש בת ישראל 'לאחר שאשתחרר'.                                                    

על קביעת המשנה מקשה רבי פס ממקרה שבו אדם מישראל רוצה לקדש את שפחתו. לקדש אותה בעודה שפחה אינו יכול, אך ביכולתו לקדשה ומיד לשחררה מעבדותה.[2] על שאלה זו השיב רבי בא בר ממל: 'לכשתשתחרר נתלית בדעת אחר', משמע שקיימת אפשרות כי לאחר שחרורה תשנה דעתה ולא תרצה להינשא לאדם אצלו שירתה כשפחה.

באגדה מסופר כי רבי הושעיה הגדול ורבי יודן הנשיא ישבו בבית המדרש וביקשו מתלמידיהם  לומר דבר בענייני קידושין. שאל אחד מתלמידי בית המדרש לדין במקרה בו אומר הבעל לאשתו 'הא לך פרוטה שתקדשי לי לכשאגרשך'.

                                                                              

תגובתם של רבי הושעיה רבא ורבי יודן הנשיא מצדיקה עיון; לפי המופיע בכ"י ליידן וללא תוספות עריכה[3] עולה כי החכמים הגיבו באורך רוח לשאלה 'המתחכמת' ואף גיחכו לשמעה. מהתוספת של המגיה לכתב היד עולה כי חכמים התקשו להכיל את ההתחכמות שבשאלה, לכן גיחכו, וגם אפשר שכמחאה קמו ועזבו את בית המדרש.

לשיטתו של המגיה, רבי יוסי נימק באופן שונה את גיחוכם של החכמים. לדעתו החכמים קמו ועזבו את בית המדרש אולי בכעס ואולי כמחאה על חוסר שליטתם של תלמידיהם בהלכה, שכן רבי בא בר ממל הבהיר כי קיימת אפשרות ש'לכשתשתחרר נתלית בדעת אחרת'.

לפי סדר הדורות לא קיימת אפשרות שרבי הושעיה רבא ורבי יודן הנשיא, שניהם אמוראים בני הדור הראשון, יוכלו להכיר את דברי רבי בא בר ממל, אמורא בן הדור השלישי. נמצא אם כן שחלק זה של האגדה הינו תוספת מאוחרת לאגדה. עם זאת נראה כי יש באגדה משום השתקפות של שינוי באווירת בית המדרש עם חלוף הדורות. מבית מדרש 'מחייך' ומכיל לבית מדרש בו נוטשים חכמים את תלמידיהם בשומעם שאלה מתחכמת.

---